תנו צ׳אנס למדינה

נשארים בארץ ומתקנים אותה.

בשנתיים האחרונות אני חורש את המדינה מאילת ועד מטולה, ואני שומע בתדירות הולכת וגוברת טפטוף של אנשים ששוקלים או כבר החליטו לעשות "רילוקיישן קבוע" לחו"ל או בעברית פשוטה - לעזוב את הארץ.

רופאים בהתמחות בחו"ל שדחו לעת עתה את החזרה שלהם לארץ; הייטקיסטים ואקדמאים גם.

כשאני שומע על ישראלי שירד מהארץ, זה דוקר לי בלב, לכן אני תמיד מבקש להקשיב לבן אדם ולהבין.

זה התחיל עוד לפני שבעה באוקטובר, בשנת 2023 האיומה.

תחושה של חלק מהציבור ש"הממשלה שונאת אותי."
"נכון, ניצחתם. מותר לכם לממש את האג׳נדה שלכם, אבל למה אתם עושים לנו "דווקא" ובכוחנות, והכל נמדד בכמה הצלחתם להכאיב לנו. תנו לנו הרגשה שאכפת לכם גם ממני."

ואז שבעה באוקטובר.

בתחילה, המתקפה הנוראה דווקא גרמה לתופעה הפוכה של "נלחמים על הארץ".
ישראלים מכל העולם נדחקו לתוך מטוסי אלעל כדי להגיע לארץ, להילחם, להתנדב.
זה היה מרגש ממש.

אבל בחלוף החודשים הייאוש חזר לחלחל, בציבורים רחבים.
"לאן זה הולך? למה 80,000 ישראלים מהצפון חיים כפליטים בארצם משך כל כך הרבה זמן בלי שום אופק? מישהו בכלל עובד על תוכנית להחזיר אותם הביתה?
איך מסבירים לילדים את הגסיסה של חטופים בשבי? את העובדה שמדינה שלמה יושבת בממ"דים בהמתנה פאסיבית שאירן או חיזבאללה יואילו בטובם כבר לירות עלינו את הטילים?
איפה היוזמה הישראלית המפורסמת?
של ששת הימים ואנטבה?
למה שום דבר כאן לא מנוהל?"

הכל מתערבב.

"למה אנחנו, שני בני הזוג עובדים, אין לנו שום סיכוי אי-פעם לרכוש כאן דירה?
איך ישראל הפכה לאחת המדינות היקרות בעולם?
למה אני תקוע כל היום בפקקים? למה יש כאן מגזר שלם שאינו מתגייס, ילדיו לא נכנסים לעזה, ונציגיהם עוד מזלזלים בנו?
למה אני צריך לממן ציבורים שאינם יוצאים לעבוד?
למה מפקירים את זירת הסברה? איך חמאס עושה לנו בית ספר?
למה שרי הממשלה עסוקים בעצמם יומם ולילה ולא מפסיקים לריב ביניהם ולטנף על מפקדי צה"ל?
למה מקרי הרצח בישראל והפשיעה החקלאית בזינוק ואיש לא מטפל?
איך, למען השם, מאריכים לילדים שלנו את השירות הצבאי ואת המילואים כשבמקביל מעבירים חוק לפטור את החרדים משירות צבאי בכלל?
ובעיקר-איזה עתיד יהיה כאן לילדים שלי בעוד 10, 20 ו30 שנה?"

ואז יש שמשיבים להם ברוח זו:
"אז לכו. לא צריך אתכם. אתם בסה"כ פריבילגים מפונקים. אם אתם נוטשים סימן שמלכתחילה לא אהבתם את ישראל.
נסתדר בלעדיכם."

אז לא.
לא נסתדר בלעדיכם.
ישראל זקוקה לכם מאוד מאד.

ישראל היא הבית היחיד שלנו.

אתם יודעים מה זה להיות בחו"ל ביום העצמאות או יום כיפור או יום הזיכרון כשכולם הולכים כרגיל לעבודה?
או כשהילדים חוזרים עם יוונית, אנגלית או ספרדית אבל העברית הולכת ונמוגה?
או כשהם חוגגים את הכריסמס ולא יודעים מה זה פורים? או כשאתה צריך להסתיר את היותך יהודי כי לא נעים ברחוב?

אסור לוותר על ישראל. אפשר וחובה לתקן את המדינה.
לא התפללנו 2000 שנה בגולה העלובה לחזור לארץ ישראל רק בשביל לאבד אותה שוב.

אני רוצה להיות ברור:
יחזור להיות פה טוב.
נחזור לנצח את אויבנו.
נחזיר את הביטחון.
נחזיר את עקורי קריית שמונה, מנרה ושלומי הביתה.
בארי, כפר עזה, כיסופים וניר עוז ישובו לפרוח.
נחזיר את החטופים הביתה.
נדאג למשפחות השכולות ולכל כך הרבה פצועי צה"ל.
הצפון עוד ישגשג. קהילות חדשות יקומו בכל רחבי הארץ.
המשטר האירני יקרוס, ועימו תמנון הטרור כולו, ממש כמו שקרה למשטר הסובייטי הרקוב והמנותק.
הכלכלה הישראלית תחזור לכבוש שיאים חדשים.
ההייטק הישראלי יחזור להוביל, כי יש לנו כאן את היזמים הטובים בעולם.
המשקיעים יחזרו. ההצלחות יחזרו.
נדאג לתקן בעיות שנראות בלתי פתירות.
ניצור חברה בה כל המגזרים נותנים כתף.
תהיה לנו הנהגה אחרת שתדאג לכל העם, כולל מי שלא בחר בה.

אני בטוח שנצליח כי יש לנו עם של אריות.
עם הכי הרבה שכל, תעוזה, אכפתיות, תושיה ואנרגיה בעולם.

אבל כל זה תלוי בכך שלא נוותר עכשיו.

נצטרך לתת יותר למדינה.
יותר חודשים בצה"ל, יותר התנדבות במשמר אזרחי.
נצטרך להיות יותר קשוחים בסביבה קשוחה.
נצטרך פנימה להילחם למען השינוי ולמען אחדות.
נזדקק לכל החלקים בעם ישראל.

אם נעשה זאת, ננצח.

אז רגע לפני העזיבה, תעצרו.
תנו צ׳אנס.

מי ששוקל לעזוב מוזמן לכתוב לי כאן הודעה פרטית ואשתדל לחזור לכמה שיותר מכם.

בקיצור, נשארים ונותנים פייט למען המדינה.

שבת שלום,
נפתלי בנט