חברות שכולות

בשנה האחרונה התווספו כשלוש מאות וארבעים בנות ובני זוג שאינם נשואים למעגל השכול. בנות זוג אלו פוגשות את האבל במקום הכי אישי שלהן - העתיד אותו דמיינו נגדע, והתמיכה שאותה הן מקבלות מגיעה מעמותת "הותיר אחריו חברה" והסביבה הקרובה שלהן.

החברות השכולות מתמודדות עם קשיים רבים שכוללים לרוב גם חוסר הבנה של החברה והן נתקלות במשפטים כגון "מזל שעוד לא התחתנתם" או "את תתאוששי, יהיה לך חבר חדש". חוסר ההכרה של החברה באבל שלהן תורם להחמרה של התחושות הרעות שלהן בכלל ולתחושת הבדידות בפרט. המאמר עוסק בבנות הזוג שמהוות את הרוב בעמותה אבל החוויה של בני הזוג השכולים והטיפול שהם מקבלים זהה.

בראיון שקיימתי עם מלי (שם בדוי) שאיבדה את בן זוגה רותם (שם בדוי) במלחמת שלום הגליל כשהייתה בת עשרים, מלי סיפרה לי על הקשר שלהם ועל הקשיים בעקבות האובדן. מלי ורותם הכירו בבסיס שבו שירתו שניהם. כשרותם נפל המפקד של מלי ניגש אליה ואמר לה "רותם עבר תאונת דרכים, הוא נמצא ברמב"ם". הם נסעו לכיוון בית החולים יחד. זה היה המקום בו הרופא סיפר למלי ולאמו של רותם שהוא לא יחזור יותר, הוא נפטר.

לאחר השבעה מלי חזרה לאותו הבסיס בו הכירו עד לשחרורה, היא ראתה את רותם בכל צעד שלה בבסיס ובחיים בכלל. "סידרתי את הניירת שלו, מצאתי שירים שהוא כתב". "ידעתי שכבר לא אוכל לטוס לדרום אמריקה כמו שתכננו". מלי רצתה לבנות לעצמה חיים חדשים אחרי שהרגישה שעולמה חרב, וחיפשה הסחת דעת. היא נרשמה ללימודים, שלא הסיחו את דעתה מספיק.

היא המשיכה להתמודד עם האובדן הגדול, העתיד שנגנז ועם הזוגיות היפה שנעלמה. מלי התחתנה עשר שנים לאחר הנפילה של רותם, וזאת רק המחשה לאובדן הגדול שאותו חוות החברות השכולות. במלחמת צוק איתן ב-2014 מלי חיפשה מקום התנדבות ונתקלה בעמותת "הותיר אחריו חברה", עמותה שמקבלת תקציב ממשרד הביטחון ובה מספקים ליווי אישי וטיפול רגשי לחברות שכולות מהרגע הראשון ללא תאריך תפוגה.

הטיפול מתקיים באופן פרטני, קבוצתי ובשילוב בנות שפגשו את השכול לראשונה לצד בנות זוג שנמצאות בתהליך אבל כבר שנים רבות, כמו מלי, ומגיעות להתנדב בעמותה. בנוסף לטיפול הרגשי והליווי העמותה מנסה ליצור קהילה מכילה כך ששום חברה לא תרגיש לבד במסע שלה, לעורר מודעות ולייצר לגיטימציה בחברה למושג "חברה שכולה".

יותר מכך, העמותה מקדמת נהלים חדשים בנוגע לנושאים שקשורים לחברות השכולות. דוגמה אחת לכך היא שכיום כשמגיעים קצינים להודיע על הבשורה למשפחת הנופל הם שואלים אם הייתה לו בת זוג, ואם כן, דואגים להודיע לה בצורה מסודרת ורגישה. נוהל זה מיושם בעקבות מקרים של בנות זוג ששמעו על מות אהובם דרך "הותר לפרסום".

דוגמה נוספת היא שלבנות זוג מאורסות שעדיין לא התחתנו או שאינן יכולות להחשב "ידועות בציבור" יש זכויות כשל משפחה שכולה במשך 10-5 שנים.

כיום, המאבק המשמעותי ביותר של העמותה הUא העלאת המודעות בקרב החברה במטרה להיא לכך שאנשים יבינו שקיים קושי גדול מאוד לחברה שכולה וחווית האבל שלה משפיעה על כל אורח חייה. כיום מלי נשואה באושר ויש לה שני בנים. היא שומרת על קשר רציף עם המשפחה של רותם.