הציות לבית המשפט הוא מחייב!

מכובדי, ההתרגשות במעמד החשוב הזה, מהולה גם בכאב. כאב על כך, שבעיצומה של תקופה בלתי רגילה - תקופה שמעמידה למבחן את קיומנו כעם איתן, שבה אויבינו מאיימים על עצם הריבונות שלנו - המעמד הזה מתקיים "במעמד צד אחד". כאב על כך שלא נוכחת כאן היום, יחד, הנהגת כלל רשויות השלטון.

צר לי מאוד שהנהגות הרשות המבצעת והרשות המחוקקת לא נמצאות כאן עימנו היום כפי שהיה ראוי ומצופה מהן. במדינה דמוקרטית, שהממלכתיות היא נר לרגליה, אין מקום להחרמה של רשות אחת בידי רשות אחרת; אין מקום להפיכת החוק והנוהג לכלי משחק שמשמש למאבקים פוליטיים או ציבוריים; ובוודאי שאין מקום לפסילתו של נשיא בית המשפט העליון שנבחר לתפקידו בהתאם לחוק ולהוראות כל דין.

אני יודע שלעיתים יש מי שרואים ב"ממלכתיות" מעין מילה מכובסת שמטרתה לבטל כל ביקורת לגיטימית. בעיני אין פירוש שגוי מזה לממלכתיות. הממלכתיות - כפי שירשנו אותה מענקי האומה, בהם דוד בן-גוריון ומנחם בגין - היא המסגרת המארגנת שלנו. היא זו שמחזיקה - בו-זמנית - הן את זהותנו כמדינה והן את זהותנו כאזרחים וכקהילות. הממלכתיות היא התשתית שמאפשרת לנו לנהל דיונים, ויכוחים ומחלוקות עומק, תוך הישענות על ההבנה שאנחנו חלק מאותו שלם. מאותו עם. מאותה מדינה. הממלכתיות מחייבת אותנו להכיל מחלוקות. לדבר, להקשיב ולכבד למרות המחלוקות, וגם בתוך המחלוקות. חרמות הם ההפך המוחלט מממלכתיות.

אנחנו נתונים בתקופה שבה אמון הציבור ברשויות השלטון ובמוסדות המדינה הולך ונשחק. לפיכך, המעמד הזה, של הצהרת האמונים של נשיא בית המשפט העליון, הוא הזדמנות חשובה ביותר עבורנו, לדבר גם על אמון הציבור ברשות השופטת ובמערכת המשפט. הרי מוכרת לכולנו הקביעה, שגם רבים מכם - מכובדי השופטות והשופטים - מצטטים לא אחת, לפיה כוחו של השופט, ולמעשה חוסנה של המערכת המשפטית כולה, מבוסס על אמון הציבור בהם.

צריך לומר בכנות: המשבר שהחברה הישראלית נמצאת בו היום הוא משבר אמיתי ועמוק. יש מיליוני אזרחים בישראל שחרדים לאובדן דמותה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. שחוששים כי האיזונים העדינים בין הרשויות נשחקים לטובת הרשות המבצעת, ושזכויות האדם והאזרח לא מוגנות עוד מפני כוחו של הרוב.

לצידם, יש מיליוני אזרחים בישראל שחרדים אף הם לאובדן דמותה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. שחוששים כי האיזונים העדינים בין הרשויות נשחקים לטובת הרשות השופטת, ושזו מנותקת מהם, "גוזלת" מהם את הבחירה שלהם ואת מעמדם כרוב, פוסקת לעתים לגופו של אדם ולא לגופו של עניין, ואינה מייצגת את האוכלוסייה על כלל גווניה. הם טוענים, ובמידה רבה של צדק, ש-70 פנים למשפט, אך אלה לא מוצאים כיום את ביטויים המספק במערכת המשפט הישראלית.

אני קורא לכם - הנהגת מערכת המשפט - ואומר: לקולות האלה יש משמעות. לביקורות האלה יש מקום. לכאבים האלה חייב להיות ביטוי. צריך להקשיב להם קשב רב, צריך להיות פתוח אליהם, להבין אותם, להפנים אותם, צריך להיפגש איתם - במובן העמוק של המילה - בלב פתוח. בנפש חפצה. מכובדי נשיא בית המשפט העליון, השופט עמית, אני פונה אליך - כמי שמונה כעת כראש הרשות השופטת בישראל - וקורא לך להוביל את מערכת המשפט, באומץ ובעוז, להושטת יד ולדיאלוג.

שחיקת האמון במערכת המשפט היא מדאיגה ביותר. עלינו לזכור ששיח ודיון, ואפילו שינוי, הם לא אויב של הדמוקרטיה. להפך: הם הוכחה לכך שהדמוקרטיה חיה ובועטת. ובלבד שהשינוי בא מתוך שאיפה כנה לחזק, לבנות את אמון הציבור במערכת, ולהבטיח שישראל תישאר לעולם מדינה דמוקרטית באמת.

אני אומר בפירוש: לא כל הצעה היא אסון, לא כל פשרה היא חורבן, לא כל אג'נדה היא אג'נדה עוינת או רעילה, ולא כל שם הוא חילול הקודש או קודש-קודשים. מדינת ישראל זקוקה למערכת משפט שנכנסת לזירה ומוצאת נתיבות לקיום שיח - עם הציבור ובפניו - לא רק באמצעות פסקי דין וחוות דעת; ומשקפת ומבהירה את עמדותיה בנושאים השונים.

מדינת ישראל רוצה וצריכה רשות שופטת המחוברת לתמורות החברתיות בדמוקרטיה הישראלית; רשות שופטת שמבססת הידברות, הקשבה, כבוד ורגישות יתרה למגוון העמדות, הכאבים וההשקפות בישראל; רשות שופטת שעמלה לבנות גשרים ולהנמיך חומות. ששואפת למצוא את שביל הזהב בתוכנו.

אני פונה מכאן אל מנהיגי רשויות השלטון כולן - המחוקקת, המבצעת והשופטת - ואל נציגיהן. בואו נפעל לכך שהמעמד החשוב הזה, החותם תקופה ארוכה ומדאיגה של היעדר מינוי קבוע לראש הרשות השופטת בישראל, יבשר תחילת עידן של שיתוף פעולה ושל דיאלוג בין הרשויות. שהרגע הזה יבשר על שעת רצון לאומית, ועל תחילת עידן של הושטת יד, מתינות וחתירה להסכמות רחבות.

הגיעה העת לנהל דיוני עומק ציבוריים על הנושאים הכי ליבתיים, הנוגעים לרשויות השלטון ולדמוקרטיה הישראלית. הגיעה עת ההסכמות. אני מתחייב בפניכם: לא אנוח, ולא אשקוט, ולא אירתע בניסיון להגיע אליהן. בניסיון לבנות בניין משותף לכולנו, אחרי השבר הגדול.

לכל אורך המשבר החוקתי והחברתי העמוק בתוכנו, עמדתי והתרעתי שוב ושוב עד כמה התהום שאנחנו מתדרדרים לעברה משמחת ומשרתת את אויבינו. לשברון הלב של כולנו, ב-7 באוקטובר ומאז - החששות שהצפתי התממשו, ואויבינו גבו, ועדיין גובים מאיתנו מחיר כבד ומדמם, כפי שיכולות להעיד בכאב וביגון המשפחות השכולות היקרות והאהובות שזכינו שיכבדו אותנו בנוכחותן כאן היום.

אך גם בתוך החורבן שפקד אותנו, גם בתוך החושך הסמיך, העפר והאפר, ראיתי במו עיני עם מדהים - שאורו הגנוז מפציע לפתע, וזורח למרחקים. אור גנוז שכל-כולו דאגה כנה ועמוקה לנצח ישראל ולאחדות ישראל. האור הגנוז הזה הוא לא נחלת השנה שעברה בלבד. אפילו לאחרונה התפרסמו לא מעט מחקרים וסקרים שמראים כמה העם - ברוב עצום - דורש דיאלוג ופעולה משותפת בין הרשויות השונות אשר מנהיגות את האומה.

במיוחד ביום הזה, כשקול דמי אחינו החטופים זועקים אלינו מתחת לאדמת עזה, ואנחנו שרויים בדאגה עמוקה לגורלם - העם בישראל נושא את עיניו אל הנהגת שלוש רשויות השלטון וצמא לראות את מנהיגיו פועלים כתף אל כתף למרות המחלוקות. מקדשים את הממלכתיות הישראלית. מקדשים את מה שאתה - כבוד הנשיא בדימוס ברק - תיארת בספרך האחרון, כ"סינתזה" הנוצרת מעצם הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית". סינתזה שבעיני צריכה להיות הבסיס לקיומנו כאומה ישראלית אחת; כדבריך, ואני מצטט: "יש לחפש את המשותף ולא את המפריד; יש לשאוף להבנה ולא להקצנה. אם כל אחד ירצה להשיג הכול, כולנו כאומה לא נשיג דבר".

כבוד שופטות ושופטי בית המשפט העליון לדורותיהם, הנהגת המערכת המשפטית בישראל, קהל נכבד. חשיבותו של המעמד הזה, היא לא רק נגזרת של המינוי שלך, הנשיא עמית; אלא בעצם ההצהרה על חשיבותה החיונית, הקיומית, של מערכת המשפט הישראלית בתוך המארג הדמוקרטי שלנו כמדינה ובתוך המורשת שלנו כעם.

הדין והמשפט היו מאז ומעולם ביטוי לשורש נשמתנו כאומה. אנחנו העם שהנחיל לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי, ובו הציווי המכונן: "צדק צדק תרדוף". בתי המשפט בישראל הם עמוד תווך בחיי כל אחת ואחד מאיתנו כאזרחים, כחברה וכמדינה. תפקידם איננו תחום לפסיקת ההלכה המשפטית ולהגנה על כל אזרח, אלא גם, כמובן, לשמור על הברית החברתית בינינו, על מי שאנו, כולנו, יחד.

במדינה דמוקרטית, אין זו רק זכותו של הרוב לקבוע את סדר היום, זו חובתו. אולם זו גם חובתו לשמור על זכויות המיעוט. במדינה דמוקרטית, אין זו רק זכות השלטון למשול, זו חובתו. אך זו גם חובתו לפעול מתוך אחריות לכלל אזרחי ישראל, מכל ההשקפות, האמונות, הדתות ואורחות החיים. בית המשפט העליון הוא איננו אויב. הוא איננו מכשול. בית המשפט העליון הוא לעתים המגן האחרון. הוא המוסד שמטרתו להבטיח כי המדינה תפעל בהגינות, באחריות ובשיקול דעת.

לבית המשפט - לעצמאותו ואי-תלותו - יש תפקיד מרכזי וחשוב מאין כמותו במלאכת האיזונים והבלמים החיונית לתפקודה של הדמוקרטיה שלנו. הציות לבית המשפט ולפסיקותיו הוא מחייב! אסור שאי-ציות לחוק - בוודאי על-ידי שליחי ציבור ומשרתיו - יעלה אפילו כהרהור. כל ביטוי של אי-ציות לחוק ולדין הוא לא רק פגיעה בממלכתיות הישראלית, אלא פגיעה בריבונות הישראלית. שהרי אלמלא מוראם של החוק והדין - "איש את רעהו חיים בְּלָעוֹ".

אנחנו נפרדים במעמד זה בתודה ובהערכה רבה מכבוד השופט עוזי פוגלמן, ששימש כממלא-מקום נשיא בית המשפט העליון בשנה קשה ביותר. אנחנו מודים לו - בשם מדינת ישראל - על למעלה מארבעה עשורים של קריירה משפטית מפוארת ותרומה למדינת ישראל. כבר הבעתי את תודתי העמוקה בפניך, עוזי היקר, ואני מאחל לך הצלחה רבה.

זו גם הזדמנות להודות לך, הנשיאה בדימוס השופטת אסתר חיות, חברתנו, אשר טקס הפרידה ממך לא התקיים בשל המלחמה; על שירותך ושליחותך ארוכת השנים למען העם והמדינה, ששיאה כנשיאת בית המשפט העליון. עם שניכם זכיתי לקיים יחסי עבודה, הערכה וידידות, ואני סמוך ובטוח שיחסי עבודה אלה יימשכו גם איתך, הנשיא עמית, כפי שהיה בתקופת מילוי המקום שבו כיהנת עד כה.

כבוד המשנה-לנשיא הנבחר, השופט נעם סולברג, אני מברך אותך מעומק הלב. אין לי ספק כי חריפות המחשבה, המקצועיות, ותחושת השליחות שהוכחת במשך שנים רבות, כמו גם הגשר בין העולמות שאתה מבטא בפועלך ובאורחותיך - יהיו לברכה רבה למשפט הישראלי ולמדינת ישראל. וכמובן תודה לך, מנהל בתי המשפט השופט צחי עוזיאל, על מסירותך ופועלך בימים סוערים אלה.

בשבת הקרובה יקראו המוני בית ישראל בבתי הכנסת את פרשת השבוע, ובה עצתו של יתרו - חותנו של משה רבינו - להקים מערכת משפט למען בני ישראל. אין זה מקרה שהקמתה של מערכת המשפט העברית הראשונה, סמוכה לתיאור מעמד הר סיני ומתן תורה; שהרי אף היא מהווה חלק מערש הקוממיות של עמנו. במשך דורות על גבי דורות, התפללו יהודים בכל ארצות פזוריהם: "השיבה שופטינו כבראשונה".

הם נכספו למציאות ממלכתית בה הם לא נתינים המושפעים מגחמותיהם של שליטים זרים, אלא אזרחים ריבוניים המעצבים את גורלם בידיהם. אשרינו שזכינו לכך. אשרינו שזכינו לחיות בדור שממשיך לחדש את ימינו כקדם. בדור שמחזק ומעמיק את התחייה הישראלית בארץ ישראל, בדמות המדינה היהודית והדמוקרטית - מדינת ישראל; שבליבה מערכת משפט מהמפוארות והמרשימות בתבל. בדור שזוכר כי כשהמשנה במסכת אבות אומרת "על שלושה דברים העולם עומד: על הדין, על האמת ועל השלום" - היא טוענת למעשה שאלה לא שלושה דברים נפרדים, אלא משולש הוליסטי: ללא דין - אין צדק, ללא אמת - אין אמון, וללא שלום, שלום בתוכנו - אין לנו עתיד.

יקירותי ויקירי, אני מבקש לסיים בתפילה ובזעקה למען אחינו החטופים. החטופות והחטופים שחזרו אלינו והחלו את תהליך השיקום שיקפו לנו את החשיבות העצומה של פדיון שבויים. את ההבנה כמה כל המקיים נפש אחת - אפילו נפש אחת - כאילו קיים עולם מלא.

אלה רגעים מטלטלים, מאתגרים ורגישים ביותר, שבהם אני חוזר וקורא שוב ושוב להשלים את כל שלבי העסקה ולפעול בכל דרך, צעד וכלי העומדים לרשותנו כדי להביא אותם הביתה. כמי שעומד בקשר יומיומי ממש עם משפחות חטופים רבות, אני מבקש לזעוק את זעקתן המשוועת לחזרתם הדחופה של כל אחינו החטופים, עד האחרון שבהם. אני קורא לציבור כולו לתמוך במשפחות החטופים, לחבק אותן, ולנהוג בהן ברגישות עליונה בשעתן המיוסרת. הן עוברות גיהנום של חרדה ואי-ודאות, ועלינו לחשוב אלף פעמים לפני כל התבטאות שעלולה חלילה להוסיף ולו מעט לסבל שלהן.

יחד איתכם אני מתפלל לרפואת פצועות ופצועי פעולות האיבה ומערכות ישראל; להצלחתם ושלומם של חיילות וחיילי צה"ל וכוחות הביטחון; ולחזרתן של המשפחות והקהילות העקורות לנוף מולדתן, בהשקט ובבטחה.

בהצלחה לך - נשיא בית המשפט העליון השופט יצחק עמית, בהצלחה למערכת המשפט ולשופטות ושופטי ישראל; ומי יתן ויתקיימו בנו מילות הנביא "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה".