שוברים שיאים

חמאס רוצה שהמלחמה תסתיים וצה"ל יסוג מרצועת עזה. זה מה שאמור לקרות בשלב השני של ההסכם עימו, תמורת שחרור החטופים החיים וגופותיהם של המתים. אין לארגון שום סיבה לוותר על החטופים כעת, אם הוא שומע שוב ושוב שישראל מתכוונת לחזור ללחימה ושהיא אמורה לכבוש את כל הרצועה ולטהר אותה מכל יושביה. מבחינה זאת, עד כמה שהדברים מזעזעים, חמאס צודק: ישראל לא החלה את המו"מ על השלב השני כפי שהתחייבה.

למה? כי אם כן יהיה שלב שני, בנימין נתניהו מסתכן באובדן ממשלתו ובהליכה לבחירות, בהן סביר להניח שיפסיד. מבחינתו זה יהיה אסון משולש: אובדן השלטון, אובדן המנעמים על חשבון הציבור ואובדן המנוף נגד מערכות האכיפה והמשפט אל מול משפטו. אנחנו יודעים בבירור ששיקולים פוליטיים התערבו בניהול המלחמה ומנעו את שחרור החטופים לפני חודשים רבים. בני גנץ, גדי איזנקוט ויואב גלנט העידו על כך; איתמר בן-גביר התגאה בכך. כעת נוספה לכך התמכרות לרעיונות ההזויים של דונלד טראמפ, שרק ינציחו את שלטון חמאס ויעלו בחייהם של חטופים וחיילים.

ברור שיש לנו עסק עם הגרועים שבאויבינו, רוצחי המונים ופושעי מלחמה. אין זה מפחית כהוא זה מחובתה של ממשלת ישראל למלא את התפקיד הראשון במעלה של כל ממשלה באשר היא: להגן על חיי אזרחיה. היא כבר הפרה חובה זו בצורה החמורה ביותר. מי שיפקיר כעת את חיי החטופים, יהיה אשם במותם. ומי שימשיך את ההפקרות המדינית והצבאית, יהיה אשם בנצחונו של חמאס.

"שמונה שנים של גיהנום!", תיאר בנימין נתניהו את ההליכים המשפטיים נגדו. אין ספק שחקירות וכתב אישום אינם נעימים, אבל כאשר הדברים נאמרים יומיים לאחר שחרורם של אלי שרעבי, אוהד בן-עמי ואור לוי – הם עוד הוכחה לעומק הניתוק של נתניהו מהמתרחש סביבו. עוד לפני המלחמה טענתי, שהתעלמותו המוחלטת מהאזהרות על ההשלכות הקטסטרופליות של ההפיכה המשטרית (כולל הביטחוניות) מעידה על ניתוק מהמציאות.

מאז 7 באוקטובר זה רק החמיר עוד יותר. ההימנעות מפתרון מדיני, הכרזות הרהב על "ניצחון מוחלט", אימוץ תוכנית עזה של דונלד טראמפ – אלו הגילויים הבולטים ביותר של אותו ניתוק. ואיך שלא יהיה מנותק? נתניהו לא נפגש עם איש מהמשוחררים, וככל שידיעתי מגעת – גם לא שוחח איתם. משפטו מתנהל במרחק של 100 מטר מכיכר החטופים; הוא לא טרח להגיע לשם. ממקום מושבו במלון פאר בוושינגטון, הוא נדהם (כלשונו) ממראה החטופים; או שהוא משקר או שהוא חי על הירח. מאז 2021 הוא לא התראיין לאף ערוץ טלוויזיה ישראלי (בערוץ 14 אלו אינם ראיונות במובן העיתונאי של המילה; ועוד יש לו חוצפה לכנות את וואלה "פראבדה").

הסקרים מלמדים על תמיכה רחבה מאוד הן במימוש עסקת החטופים במלואה (70% בתחילת פברואר) והן בהקמת ועדת חקירה ממלכתית (83% בסוף ינואר), אבל רצון הציבור לא מזיז לו כלום. הוא מוכן לפוצץ את העסקה מטעמים פוליטיים, ולא מוכן אפילו לשמוע על ועדת חקירה בה לא ישלוט. אנחנו מצויים במצב הביטחוני, הכלכלי והבינלאומי המסובך ביותר – אם לא הקשה ביותר – בתולדות המדינה, ויש לנו ראש ממשלה שמותר בהחלט לתהות על מידת כשירותו.

את סוף השבוע שעבר (שני לילות) בילו בנימין נתניהו, שרה נתניהו ועוזריהם במלון ווילארד קונטיננטל בוושינגטון. החדר הפשוט בו עולה 499 דולר ללילה לזוג; סוויטת תומס ג'פרסון עולה 9,749 דולר. במסגרת אי-זכות הציבור לדעת, לא אמרו לנו באלו חדרים שהה הזוג ובאלו עשרות חדרים שהו עוזריהם ומאבטחיהם, אבל איכשהו יש לי הרגשה שלא מדובר היה בחדר "סתם". גם לא אמרו לנו כמה שילמנו תמורת התענוג, ולא הוכח שסוף השבוע הזה היה חיוני. נזכיר שזו ממש לא הפעם הראשונה בה זוג המיליונרים מסדר לעצמו סופשבוע בחו"ל על חשבוננו.

שרה נתניהו הנציחה את עצמה בקונגרס כאשר בידיה תיק תוצרת שאנל, שמחירו 10,800 דולר. ynet הזכיר, שגם בעבר הופיעה הגברת כאשר היא מצוידת בפריטי יוקרה שמחיריהם אלפי שקלים ומעלה. בהתחשב בקמצנות הידועה של הזוג ובעדויות ששמענו במשפט נתניהו, מותר לשער שהם לא קנו אותם אלא קיבלו אותם. גם כאן, אנחנו כמובן לא מקבלים שום מידע, למרות החשש הברור שמא מדובר בטובות הנאה פסולות.

נזכיר שהגברת שהתה במיאמי 75 יום, שיאיר נתניהו שוהה שם כבר שנה וחצי, ושבכל הזמן הזה האבטחה היא על חשבוננו – באחת הערים היקרות ביותר בארה"ב. איש לא סיפק לנו הסבר כלשהו מדוע הם שם, והאם אי-אפשר לתת מענה לאותה סיבה – תהא אשר תהא – בישראל או במדינה קרובה יותר וזולה יותר. איננו יודעים מי מממן את הנופש הארוך של מי שקיבל מבית המשפט חותמת של "מתבטל מכספנו". וזה אחרי שאנחנו מממנים ברבבות שקלים בשנה את הווילה שלהם בקיסריה.

כאן נכנס לתמונה גם הניתוק. סוף השבוע בווילארד, התיק של שאנל, השיזוף של יאיר במיאמי – כל זה קורה במקביל למלחמה הקשה ביותר בתולדות המדינה, במקביל לסבל הנורא של החטופים ומשפחותיהם, במקביל לגזירות המוטלות על הציבור, במקביל לעומס הבלתי-נגמר של המילואימניקים. מתברר שאין גבול לגועל הנפש.

יריב לוין אינו מגיע היום (13.2.25) לטכס השבעתו של יצחק עמית כנשיא בית המשפט העליון. כיוון שכך, גם בנימין נתניהו ואמיר אוחנה לא יהיו שם. לכל אחד מהם יש תירוץ שכל אחד מהם עוד יותר מגוחך ולכן לא נחזור עליהם כאן. עוד סטירת לחי של ממשלה גסת רוח לנשיא המדינה, יצחק הרצוג, המארח את הטקס.

אין מנוס מלחזור ולומר: לוין מתנהג כמו ילד שלא קיבל סוכרייה, לוקח פטיש ושובר את המטבח. זכותו המלאה ליזום שינוי בשיטת בחירת השופטים. זכותו המלאה להתנגד לשיטת הסניוריטי. חובתו המלאה לציית לפסקי דין. חובתו המלאה להכיר בתוצאות של ההליך, גם אם הן אינו לרוחו. מה יקרה אם לוין לא יצליח בפריימריז של הליכוד? יחרים את המרוץ לכנסת? ואם הכנסת לא תאשר את הצעותיו? לא יבוא יותר למליאה?

במחשבה נוספת, לכנות את התנהגותו של לוין "ילדותית" זו מחמאה. למעשה, מדובר בזדון מאפיוזי: אם לא אקבל את מבוקשי – אשבור את הכלים, ולא משנה מי ייפגע. הוא הרי לא מחרים רק את הטקס, אלא גם את עמית עצמו (כפי שהחרים את עוזי פוגלמן), תוך פגיעה קשה במערכת המשפט ובשירות החיוני שהיא נותנת לציבור. בין היתר, לא מתמנים חברי ועדות ערר – כולל אלו שמשרתות את החלשים ביותר (ניצולי שואה, נכי צה"ל, נתמכי הביטוח הלאומי). זו אכזריות מכוונת, לא גחמה של ילד מפונק.

המלחמה לא הסתיימה – נימק השבוע בנימין נתניהו את התנגדותו למינוי ועדת חקירה ממלכתית. ארבע שעות "דנה" הממשלה בנושא; המרכאות הן משום שלא היה זה דיון אמיתי, אלא הצגה בשל דרישת בג"ץ. התוכן שלה גילה שוב את הסממן הפשיסטי המובהק של חיפוש אויבים בכל מקום אפשרי; כרגיל, היו אלו גלי מיארה ובית המשפט העליון, ואליהם נוסף הפעם רונן בר ("פקיד", קרא לו נתניהו בזלזול). היו שם גם הכזבים הרגילים של שלמה קרעי על פסיקת בג"ץ, והתוצאה כמובן לא הפתיעה איש: דחייה של שלושה חודשים.

כמה צביעות אפשר לדחוס בארבע שעות. נתחיל בזה שהכל דלף בזמן אמת, וזה משום מה לא הפריע לנתניהו כמו הדלפות על הפוליטיזציה שחדרה לקודשי הקדשים של ניהול המלחמה. אבל העיקר הוא הטענה ש"המלחמה לא הסתיימה". מעניין. היא כן הסתיימה בשביל להקים ועדת חקירה פוליטית, כפי שמנסה נתניהו לקדם. היא כן הסתיימה בשביל חקירתו של המבקר מתניהו אנגלמן, מינוי של נתניהו. היא כן הסתיימה בשביל לנהל מסע רעל בלתי פוסק נגד ראשי מערכת הביטחון.

ומה שעוד יותר בולט: הממשלה הזאת עצמה הקפיאה את ההפיכה המשטרית עם פרוץ המלחמה, אבל כעת חזרה אליה במלוא הכוח. גם בשאר התחומים החשובים לה, היא מתנהגת כאילו חזרנו לחלוטין לשגרה: השתמטות החרדים, מינויים פוליטיים לדירקטוריונים של החברות הממשלתיות, חוק הרבנים, נסיונות השתלטות על התקשורת, מיליארדים בכספים קואליציוניים. מבחינת כל זה – המלחמה לא קיימת. היא קיימת רק כדי להבטיח את הישרדותו של נתניהו, בין אם באיומים לחדש אותה ובין אם במניעת החקירה החיונית של המחדלים שהובילו אליה.

דונלד טראמפ מתעלה על החששות הגרועים ביותר מפני כהונתו השנייה. הוא פועל בקצב מסחרר, ולא עובר יום בלי שהוא יעשה עוד משהו שמטרתו להעצים את כוחו, לרסק כל התנגדות, לשבור את האיזונים והבלמים ולקרב את ארה"ב למה שאיש לא העלה על דעתו ב-250 שנות קיומה, למה שמנוגד לעצם הקמתה וקיומה: שלטון סמכותני.

הוא משתק ומתכנן לסגור גופי ממשל חיוניים, כולל הסוכנות לסיוע חוץ, הרשות להגנת הצרכן ורשות החירום הלאומית. הוא הציע לכל 2.2 מיליון עובדי המדינה פרישה מרצון. אותה הצעה ניתנה לכל עובדי ה-CIA. הוא מתכנן להחליף אלפי עובדי מדינה במינויים פוליטיים. הוא חנן את פורעי 6 בינואר. הוא שוקל צעדים נגד 5,000 סוכני FBI שחקרו את ההסתערות על הקונגרס. הוא פיטר את הפרקליטים שעסקו בתיקים נגדו. הוא פיטר את מנהלת הארכיון הלאומי, שתלונתה פתחה את פרשת המסמכים המסווגים. הוא הביא למינוי של עצמו ליו"ר מרכז קנדי לאמנויות הבמה בוושינגטון.

הוא העניק לאילון מאסק, שאיש לא בחר ולא אישר, סמכויות שגרמו לשבועון טיים להציגו כנשיא האמיתי. הוא עצר את סיוע החוץ. הוא ניסה לבלום הקצאות תקציביות עליהן הורה הקונגרס. הוא מבצע מינויים של אנשים בלתי כשירים. הוא מנסה למנוע אזרחות מילדי מסתננים שנולדו בארה"ב. הוא פיטר 17 מבקרים פנימיים, כולל במשרדים החשובים ביותר. הוא איים במכסים סחטניים על קנדה ומקסיקו. הוא הקים "משרד דתות" בבית הלבן כדי "למנוע רדיפת נוצרים". הוא הורה שלא לאכוף את החוק האוסר מתן שוחד בחו"ל.

כמה מהצעדים הללו בלתי חוקתיים ובלתי חוקיים בעליל. בית משפט פדרלי קבע בתחילת השבוע, שהממשל הפר צו שהורה לו להמשיך את העברות הכספים הפדרליות. בארה"ב מדברים בגלוי על האפשרות שטראמפ וממשלו יסרבו לציית לפסקי דין. ואין מי שיבלום אותו: הרפובליקנים צייתנים, המיליארדרים מיישרים קו, הדמוקרטים נטולי הנהגה, התקשורת מאוימת. בתי המשפט הם התקווה האחרונה, אם כי גם הם (ובמיוחד בית המשפט העליון) סובלים מפוליטיזציה עמוקה. זה נראה רע מאוד וזה מחמיר מיום ליום.