חזון ואומץ לב

אז מה בכל זאת עושים עם רצועת עזה אם לא רוצים להמשיך עם המצב הנוכחי של סבבים בלתי פוסקים, שאינם מובילים לשום מקום? יש שתי אופציות, שתיהן למרבה הצער מצריכות אומץ רב שלא נמצא אפילו עם זכוכית מגדלת בקריית הממשלה בירושלים:

אופציה א' - להגיע להסדר (הסדר אינו הסכם שלום אבל סוג של שביתת נשק ארוכה) עם החמאס. לבנות את הרצועה מבחינה כלכלית בתמיכה ערבית ובינלאומית לטווח ארוך, עם הרבה השקעות, כך שיהיה להם מה להפסיד.

אופציה ב' - להכניע את החמאס ברצועת עזה (אפשר גם במבצע צבאי מורכב, אך ללא כיבוש מלא של הרצועה) ולהעביר בהמשך את הרצועה לרשות הפלשתינית, אם וכאשר זו תהיה פחות מושחתת ורקובה, וכל זה בתמיכה ערבית. זה היה בסיס הרעיון מאחורי "עופרת יצוקה", שהיו מי שמנעו אותה ב-1999 בקוצר ראיה אסטרטגי.

בשתי האופציות יש בעיות קשות בעיתוי הנוכחי. הבריחה מפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני בעידן נתניהו הפכה את הרשות הפלשתינית לכלי ריק, לגוף מושחת ושנוא, חיזקה את החמאס ברצועה ויצרה בטיפשות את חלומו המופרע של סמוטריץ': מדינה דו-לאומית אפרטהיידית לישראלים ולפלשתינים, באיו"ש ובקו הירוק. ועדיין ניתן לבצע אותן.

כאמור, חוסר תקווה הוא מחולל הטרור מספר אחד. ראיתי את זה ממש מקרוב במשך עשרות שנים באיו"ש, ברצועת עזה ובלבנון. אנשים מיואשים שלא רואים אור בקצה המנהרה, נלחמים, מבצעים פיגועים ואפילו מתאבדים, וכל גורם אינטרסנט בסביבה דוגמת אירן וגרורותיה מתדלק את הייאוש הזה באמל"ח, בכספים, בידע. כך אנו מקבלים גל טרור אחד אחרי השני וחוזר חלילה, וגם סבבי ירי רקטי חוזרים ונשנים.

על-מנת לעצור את זה דווקא לא צריך טכנולוגיה יוצאת דופן ולא יכולת מבצעית חריגה, נדרש משהו נדיר בהרבה: נדרשת מנהיגות שמבינה ששלום עושים עם אויבים, שיש לה חזון ויש לה גם אומץ לקבל החלטות היסטוריות.

חזון, אומץ לב ויכולת לקבל החלטות היסטוריות, היו לבן גוריון שהקים את מדינת ישראל כשהוא יודע שצבאות ערב עומדים לתקוף למחרת ההכרזה את היישוב היהודי הקטן, לבגין שעשה את השלום עם מצרים מיד לאחר המהפך של 1977, לרבין שניסה לעשות שלום עם הפלשתינים בשלהי האינתיפאדה הראשונה ועשה את השלום עם ירדן, לשרון שביצע את "חומת מגן" באינתיפאדה השנייה ואת ההינתקות מרצועת עזה ב-2005, וגם לאולמרט שתקף את הכור הסורי בדיר א-זור ואף ניסה להוביל לפתרון עם הפלשתינים תוך ניצול הניצחון על הטרור בתום האינתיפאדה השנייה. לא כל המהלכים הללו היו מוצלחים מסיבות אובייקטיביות ו/או סובייקטיביות שלא אפרט כאן, אולם הם העידו על מנהיגים יוזמים, מובילים, אמיצים. אלו מנהיגים שידעו לייצר תקווה נגד כל הסיכויים. חזון, מנהיגות ואומץ לב הקימו את המדינה, ורק הם יבטיחו אותה לשנים רבות קדימה.

אז למה כדאי לצפות? סיפרו לכם היום בתום המבצע על כך ששינינו את המשוואה מול הרצועה, שחיסלנו את צמרת הג'יהאד האיסלאמי ועוד סיפורי גבורה. כל בעל ניסיון ולבטח כל תושב/ת עוטף עזה, שמע את הרהב הזה אינספור פעמים ויודע שכלום לא השתנה. משום שאת המשוואה ניתן לשנות רק אם יהיה כאן מנהיג שימציא אלגוריתם חדש, כזה שייצר תקווה שתוביל למציאות חדשה.

על כן אני מציע לכולנו להתכונן לגל הטרור הבא ו/או לסבב הרקטי הבא, כי הם יגיעו. בין אם ביום הנכבה, או במצעד הדגלים הקרוב ואם לא, זמן קצר אחרי. ואז גם תגיע מסיבת העיתונאים הבאה, בה יעמוד ראש הממשלה ויסביר לנו בארשת חשיבות תהומית על הסיכול הממוקד המוצלח האחרון, על יכולתנו לפגוע באויבינו בכל מקום ועוד סיסמאות שחוקות, שקריות ומעייפות.

וכדאי שתזכרו גם אז שבעצם שום דבר לא השתנה, ורצוי להתכונן כמה שיותר מהר שוב. לסבב הבא.