"זכר ליציאת מצרים"

יציאת מצרים נחשבת ליסוד מרכזי ביהדות ואולי אף למועד הִוָוצְרוֹ של עמֵנו, הגם שהעם שיצא כבר נחלק ל-12 השבטים המקוריים, בני יעקב, ולערב-רב שנספח אליהם. מסתבר שגם במשך דורות העבדות השבטים לא נתלכדו לעם אחד. היהודי המאמין מזכיר את יציאת מצרים פעמים מספר בתפילותיו מִדֵי יום. גם המקרא מייחס חשיבות עצומה לאירוע זה ומצווה על חגיגת שני חגים ארוכים וממושכים שיש לחגוג אותם בטקסים מיוחדים ועם צמחים מיוחדים (ארבעת המינים, מרור וכרפס), ובזמן שבית המקדש היה קיים אף נקבעו קורבנות לחגים אלו שעלינו להעלות מדי שנה בפסח וסוכות, שהם שניים משלושת הָרְגָלִים, בהם עולה העם לירושלים ולמקדש.

ובכל זאת תמיהה בעינינו לחשיבות המיוחדת שניתנה לאירוע מרכזי זה בתולדותינו, אף יותר מן ההתייחסות לאבות ואימהות האומה, ואפילו יותר מיום מתן תורה שנחגג בחג השבועות, שהוא חג בן-יום יחיד.

כאמור שבעת ימי חג הפסח עיקרם חגיגת יציאת מצרים ואכילת המצות והמרור שנאכלו אז. אולם אין התייחסות ראויה ומספקת ל-400 (ויש מונים "רק" 210) שנות העבדות הנוראה, כולל רצח איום של תינוקות וזריקתם כנראה חיים לַיְּאוֹר שורץ התנינים. אין כל הסבר מדוע ועל מה נגזר על דורות אחרי דורות של אבותינו אלו להוולד לעבדות, לחיות חיי-עבדות ולמות בעבדותם. זה מכבר התרענו על אלמנט הַנֵּס המעוגן בתרבות היהודית. מרבית חגינו הם בעקבות ניסים שאירעו לאבותינו, בהם נִצְלוּ, באופן מלא או חלקי מִטֶּבַח, השמדה, שעבוד וכל רעה אחרת.

המברכים על הנס אינם טורחים לבדוק מי הביא על "בעל-הנס" (הַנִּיצוֹל מהסכנה) את אותו אירוע רע או אסון שממנו ניצל בנס. לרוב יהיה זה אותו אדם, מלך, רודן, אויב, אֵל, שטן או מהות אחרת שהצילה את בעל-הנס. כאותו איכר שקשר את חמורו תחת עץ וכרת את העץ וברגע האחרון נזכר להתיר את החמור הַמְּבוֹעָת ולהצילו. החמור יתייחס לאיכר כמצילו, לא כאֶל מי שכמעט גרם לו לְהִמָּעֵךְ ולמות.

כך כיום חוגגים בעולם וגם בישראל את הבסת גרמניה הנאצית בידי הצבא הרוסי וסטאלין ושוכחים כי אותו סטאלין אִפְשֵׁר להיטלר לאמן את חייליו וטייסיו ברוסיה, את הקמת הוורמאכט והלופטוואפה הנאצים בבריה"מ, אימון צוותי צוללות בים הבלטי, וכל זאת תוך עקיפת האיסור החמור על גרמניה להקימם על-פי הסכם הכניעה בתום מלחמת-העולם הראשונה. הקרמלין גם חתם על הסכם הגזלנים ריבנטרופ-מולוטוב לחלוקת פולין חסרת ההגנה, שבעקבות חלוקתה פרצה מלחמת העולם השנייה, הרצחנית ורבת-הדמים.

אכן המאמינים אינם מעלים על דעתם לבקר את מעשי האל או אפילו לחפש את טעמי המצוות או סיבתם. אולם אנו, בני-אנוש מעוטי-דעת (כי האדם אכל כזכור רק תפוח אחד מעץ הדעת...) עשויים לתמוה מדוע בחר האל דווקא באברהם, יצחק ויעקב ובירך אותם, ואחרי מספר דורות שעבד את צאצאיהם לעבדות למספר דורות ("דור" נחשב לרוב ל-30 שנה), על-מנת לגאול אותם מעבדות לחירות קשה (ארבעים שנה במדבר!) עם משה בזקנתו, אחרי שמשה גדל בבית-פרעה. מדוע מכל העמים בחר דווקא בעם-העבדים הזה כ"עם הבחירה" ודרש ממנו אמונה ונאמנות ומאז העבירו באש ובמים, הטיל עליו עונשים ואסונות לאורך 3,000 שנה שמחלקם הצילם. אכן - לאל פתרונים. עד כאן.

הערת אגב - יוסף בן יעקב, "צפנת פענח" היה המשנה למלך מצרים, לפרעה. הבה ניתן לִבֵּנוּ לכך שהוא היה, לפי התורה, מייסד או מאבות הפיאודליזם. לפי החומש יוסף קנה בשבע שנות הרעב תמורת מזון את כל אדמות מצריים לפרעה, וכך כל האיכרים הפכו לאריסים ולצמיתים על אדמות פרעה, שפעם היו אדמותיהם שלהם. ותמיהה נוספת - משה רבנו, אבי הנביאים ושליח האל לגאולה ממצרים, אינו נזכר בשמו בהגדה של פסח. כפי שהאלוקים אינו נזכר בפירוש במגילת אסתר. לאבותינו ולסופרינו פתרונים.