מלחמת ההכרעה של ישראל בעיצומה

אנחנו בעיצומה של תקופת ההכרעה של מלחמת 2023-2025. חיזבאללה רוסק בלבנון. ממשלת לבנון מתכוונת לפרוק את הנשק של הפלשתינים ממחנות הפליטים. בסוריה אין עוד צבא ממשי, וישראל מחזיקה בשטחי חסות בדרום סוריה עד למרגלות החרמון הסורי - "כתר החרמון". במקביל ממתינים לתוצאות המשא-ומתן בין ארצות הברית לאירן - אף שאין כל סיכוי שאירן תוותר על תוכניתה הגרעינית - ובינתיים נערכים לתקיפות ארוכות טווח דרך הפצצות בתימן. ברצועת עזה כבר נכבשו חלקים ניכרים, והכוונה היא להשתלט בשלב הראשון על כ-70% משטחה. לאחר מכן תכתר ישראל את חמאס ותוביל אותו לכניעה - בתמורה לשחרור החטופים.

המונח "המשך הארוך" (la longue durée) שטבע ההיסטוריון פרנאן ברודל מתאר היטב כיצד יראו היסטוריונים את התקופה הזו בעוד עשרות שנים: תהליכי הליברליזציה ואהבת חיי הנוחות ששטפו את החברה הישראלית מאז שנות השמונים הובילו לשינוי בתפיסת הביטחון - מתפיסת הכרעה לתפיסת הכלה. תפיסה זו לא אפיינה רק את הדרג המדיני אלא במיוחד את הדרג הצבאי, אשר מאז שהחל להשתתף בדיוני הסכמי אוסלו, ראה את עצמו יותר כמדינאי מאשר כלוחם. כפי שאמר פעם ראש אמ"ן חליוה - ווק ואיש איכות הסביבה - "ספרות צבאית משעממת אותי". כשאתה מבקש להכיל - אתה גם בונה לעצמך קונספציה שתואמת את הרצון הזה.

בשבעה באוקטובר הקונספציה הזו קרסה. הדרג המדיני במיוחד נתניהו החליף דיסקט, אך הדרג הביטחוני - ובעיקר הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש השב"כ רונן בר - נותר שקוע עמוק בתוכה. הלוי לא היה מסוגל לחשוב במונחים של הכרעת חמאס, והעדיף את שיטת הפשיטות, שהניבה תוצאות חלקיות בלבד. הדחת גלנט והלוי, המזוהים עם קו ההכלה, ומינוי זמיר שמזוהה עם קו התקפי, סימנו תפנית: גם פיטוריו של בר ומינויו של זיני מעידים על כך שהדרג המדיני מכתיב מחדש את עקרונות הפעולה לצה"ל ולשב"כ.

עד אוקטובר 2025 תושג ההכרעה: ישראל תכבוש את עזה עד למילימטר האחרון, ותבצע מאמץ עליון להצלת החטופים - תוך שילוב של הגליה וכניעה לצורכי מיקוח. אירן תיוותר ללא נשק גרעיני, וישראל תשיג ניצחון מוחלט. כתוצאה מכך ייחתם הסכם נורמליזציה עם סעודיה, עומאן, ואולי אף עם לבנון, ויתייצב מאזן הרתעה ברור מול סוריה. אם שמעון פרס דיבר על "מזרח תיכון חדש", הרי שנתניהו יגשים מזרח תיכון חדש - ללא מדינה פלשתינית, כאשר ישראל מסיימת את המלחמה כמעצמה אזורית בלתי מעורערת.

ניצחון זה הושג על-אף שישראל הייתה אותה עת קרועה ומדממת מבפנים, כמעט על סף מלחמת אזרחים. סינוואר נתן את הפקודה לפתוח במתקפה לא רק מחשש להסכמי נורמליזציה עם סעודיה, אלא גם בשל האנרכיה וההתנהגות המופקרת של קבוצות רדיקליות בציבור היהודי - שקראו לסרבנות ולשיבוש, הובילו לנטישת יחידות עילית, ובכך תרמו לקריסת הצבא בשבעה באוקטובר. הקבוצה הרדיקלית הזו, שחתרה תחת המדינה ופעלה להכנעתה, כללה פוליטיקאים קיצוניים, גנרלים בדימוס ממורמרים, ארגוני הקרן החדשה, אנשי תקשורת המזוהים עם השמאל, ויוריסטוקרטים אנטי-דמוקרטיים.

עם ישראל יקיא מתוכו את אותה קבוצה בתום המלחמה. יאיר גולן - לוחם אמיץ בעברו - התגלה כמי שמכפיש את חיילי צה"ל ברגעיהם הקשים. ארגוני המחאה שהתלבשו על הטרגדיה של החטופים, יאבדו את הלגיטימציה הציבורית וישובו אל שולי השוליים של החברה - או יעשו דרכם אל נמל התעופה, בדרך לברלין או פאלו אלטו.

שם הם יראו מטוס ממריא דרך דמעה שקופה.