לפרק את אונרא

לפרק את אונרא ולשלוח את עובדיה השוהים באזורים שבתחומי שליטתה של ישראל, משני עברי הקו הירוק, לכל הרוחות. זו המסקנה שאליה מגיע דוח של תנועת 'הביטחוניסטים' שחקר לעומק את פעילותה של אונרא והגיע לממצאים מזעזעים. הממצאים של הביטחוניסטים אינם מפתיעים. הם משקפים מציאות ששררה בשטח עשרות שנים - של מאמצי על מצידה של אונרא להנצחת הסכסוך הישראלי-פלשתיני, בכך שאונרא אינה עושה דבר לצמצום מספר הפליטים הפלשתינים משנה לשנה. "ההפך הוא הנכון" קובע דוח הביטחוניסטים.

המציאות ההזויה הזו, של נוכחות נרחבת של אונרא על אלפי עובדיה, חלקם חמאסניקים מוצהרים משני עברי הקו הירוק, הייתה מוכרת לכל הגורמים האחראים: ממשלת ישראל, צה"ל, המנהל האזרחי, עיריית ירושלים ועוד. אבל למרבה הפליאה לא פעלה ישראל לצמצום כוחה של אונרא, אלא - במין הגיון חלמאי לא מובן - להפך. המינהל האזרחי למשל פעל להלבנת אונרא באמצעות מצג של חצי אמת באינטרנט, על-מנת לשכנע את המדינות התורמות להמשיך ולהזין את המפלצת הזו. כפי שהתרענו בטור זה עוד לפני פרוץ מלחמת שמחת תורה, הדבר נעשה על-ידי הפעלה באינטרנט של דף אינפוגרפיקה מטעה, שמציג את אונרא כארגון תמים שהתנתק מהטרור ופועל למען השלום. פנינו אז בנסיון להבין את התופעה למינהל האזרחי ונעניינו בגיבובי תירוצים. והכל כדי למנוע חלילה פגיעה בקצב ההזרמה מחו"ל למימון הפעילות העבריינית של אונרא.

ולא שהאחראים בישראל לא ידעו על מעורבותו של אונרא בטרור החמאסי, שכפי שמוכיח הדוח של הביטחונים ממש מצמררת: עובדי אונרא לקחו חלק פעיל במתקפת 7 באוקטובר, חלקם החזיקו חטופים בבתיהם; ואונרא עצמה אפשרה שימוש בתשתיותיה, שהוקמו בכספי העולם הנאור, לפעילות טרור, כולל לפתיחת פיר כניסה ממשרד מרכזי של אונרא למנהרת טרור מרכזית של החמאס.

הממונים הישראלים גם ידעו על החינוך לטרור שמפיץ אונרא בבתי הספר שמופעלים על ידו ברצועת עזה וביו"ש. ספרי החינוך המודפסים ומופצים בידי אונרא (להורים הפלשתינים, שמסכנותם אומנותם, אין אפשרות לממן רכישת ספרי לימוד, כידוע), מסיתים לאנטישמיות ואלימות נגד יהודים, לרבות באמצעות סיפורי בדיה על תקיפות מיניות של יהודים כלפי פלשתיניות תמימות; ומרוממים לדרגת גיבורי על מחבלים פלשתינים שביצעו פיגועים רבי קורבנות כנגד מדינת ישראל. למשל, הרוצחת דלאל מוגרבי, האחראית לפיגוע כביש החוף (1978), שהסתיים ב-35 הרוגים ישראלים, בהם 12 ילדים, ו-71 פצועים, מוצגת כגיבורת על ומופת לחיקוי.

את הנתונים המרשיעים שהצטברו כלפי אונרא מאז הפציעה באזורנו בשנת 1949, ידעו הממונים בירושלים, אך העדיפו להתעלם מהם, ואף נהגו להעניק יחס מיוחד, מעמד כאילו דיפלומטי, לפקידי אונרא. בהיעדר התייחסות רצינית מצידה של מדינת ישראל, פעלו גורמים פרטיים ואף אזרחים חסרי תקציבי עתק אך בעלי מוטיבציה גבוהה, לחשוף את ערוות אונרא.
אחד מהם הראוי לכל שבח, שאולי היה הראשון שהניף את דגל המאבק באונרא, תוך חשיפת מעורבותה החד-צדדית בסכסוך, הוא דוד בדין, תושב אפרת, יהודי אכפתי, שממשרדו בירושלים גייס כספים לשכירת אקדמאים דוברי ערבית, כדי לתרגם לעברית את ספרי הלימוד המסיתים של אונרא.

הוא, כמו דוח הביטחוניסטים, הגיע לאותה מסקנה מצמררת: מאיזה כיוון שמסתכלים על פעילות אונרא, ניכר בבירור שמטרתה אינה להקל על פליטי 1948, אלא להנציח את הסיכסוך, וזאת לא רק באמצעות תמיכה ישירה בטרור הפלשתיני, אלא גם בהענקת מעמד פליט על כל הזכויות שמעמד זה מקנה, לכל צאצאי פליטי 1948, אף שאינם זכאים לו על-פי החוק הבינ"ל. כך גדל מספר הפליטים בקצב אקספוננציאלי מ-750,000 ב-1948 לשישה מיליון כיום, מהם 1.6 מיליון בעזה, 900 אלף ביו"ש והשאר בירדן, סוריה ועוד.