על הניסים: נס 7 באוקטובר

ניתנה האמת להיאמר שהח"מ, שמלווה תקשורתית את פעילותו הפוליטית של יו"ר ש"ס אריה דרעי כמעט למן הרגע שבו הפציע אל הזירה הפוליטית, אי-שם בשלהי שנות השמונים במאה הקודמת, אינו נמנה עם חובבי הקומבינטור הפוליטי המדופלם, אריה דרעי. דרכינו - התקשורתית מצידי והפוליטית מצידו - הצטלבו לא אחת, וכמעט תמיד חשפו מצידו מניפולציות, קומבינות, טריקים ושטיקים.

זה נמשך מאז כמעט ללא הרף. קבלו תחמון דרעיסטי טיפוסי ממש מן התנור, מהשבוע החולף: לאחר שח"כ ישראל אייכלר דרש לעצמו בגיבוי סיעתו את תיק השיכון שהתפנה עם התפטרותו של השר לשעבר (ולשעתיד) יצחק גולדקנופף, חתרו העסקנים דרעי מש"ס ובבצ'יק מאגו"י תחת אייכלר כדי לסכל את המינוי, על-ידי דחיית ההצבעה. בינתיים זה עבד להם ואייכלר עדיין מחוץ לממשלה.

אבל דרעי, כמו גם שעון מקולקל שמורה את השעה הנכונה פעמיים ביממה, גם משמיע מידי פעם דברי טעם. בפעם האחרונה זה קרה לו, כשאמר שב-7 באוקטובר תשפ"ד האיום והנורא, בו נטבחו 1,200 אזרחים תמימי דרך במיתות אכזריות משונות שאפילו הנאצים לא הכירו, וניספו מאז ועד היום 889 חיילי צה"ל, קרה לנו נס! הנס הוא בכך, הסביר דרעי, שיחיא סינוואר, מנהיג החמאס העזתי, גילה חוסר סבלנות כלפי התכנונים האירניים להשמדה טוטאלית של מדינת ישראל במהלומת מחץ איומה ונוראה, והחליט לפתוח חזית עצמאית בלעדיהם.

ההפרה הזו, שהתבססה על הסנוורים שבהם הוכו העם היושב בציון ומנהיגיו הצבאיים והמדיניים, אומנם עלתה לנו ביוקר רב. אך למרות הכאב הנורא והמחיר הגבוה, היה זה הרע במיעוטו (כמה קשה לכתוב דברים קשים כגידים שכאלה), משום שעצם מתקפת 7 באוקטובר הצילה את מדינת ישראל מהשמדה מוחלטת, מכלייה שאין אחריהם תקומה, מחורבן בית שלישי. מהתאיינות. עד כדי כך.

טבעת מוות

הדברים נשמעים מרים כלענה. דווקא מתקפת סינוואר היא ששיבשה את היערכות טבעת האש שרקמו סביבנו האירנים, שתכננו, הכינו וכמעט הוציאו לפועל תוכנית לחימה שטנית שמתקשה המוח לקלוט: התנפלות אלימה, אכזרית ובו זמנית, של טבעת האש: החמאס ושאר הפלגים הנאצים מדרום, החיזבאללה וסוריה מצפון, ערביי יו"ש ועירק ממזרח, ועימם כל מיני מיליציות אסלמיסטיות ג'יהאדיסטיות, שבנתה ומימנה אירן.

טבעת המוות הרדומה נועדה להתנער לפתע פתאום, ביום לא עבות אחד, ולמחות את מדינת ישראל מן המפה. ממש כך. ולא על דרך המליצה. אילו לא חירב מוחו הרצחני של סינוואר את תוכניות ההשמדה האירניות, היו אנשי רדואן מצפון והנוחבות מדרום, לוחצים ידי מנצחים בכיכר דיזנגוף בתל אביב - ושלום על ישראל, במובן הכי שלילי של מונח זה, רחמנא ליצלן.
ואף על-פי כן, רבים הגיבו על דברים נכוחים אלה מפי דרעי - בבוז, בזעם, בשאט נפש, והאשימו אותו בנסיון נכלולי ליצור נראטיב שקרי.

"על איזה נס הוא מדבר?", תהו ישראלים לא מעטים, שלא הבינו איך ניתן לקשר בין שני מונחים מנוגדים לחלוטין: 'נס' מצד אחד, ומצד שני 'היום השוֹאתי ביותר לעם היהודי מאז השואה לפני 80 שנה'. "עוד נסים כאלה ואבדנו", הגיבו הציניקנים. אכן, קשה לאדם מן השורה לעכל את האוקסימורון הזה שרואה בטבח הנורא ביותר שפקד את העם היהודי מאז השואה, משום נס. אבל מסתבר שעם כל הכאב הנורא על המוות המיותר של אחים יקרים ולוחמים גיבורים, זוהי המציאות האיומה שלתוכה נקלענו בזחיחות דעתנו.

אבל התיזה הפרדוקסלית הזו לא הייתה רק נחלתו של דרעי. האלוף (מיל') גיורא איילנד, שהוא אחד היהודים היותר חכמים במדינתנו, ולטעמי נמנה עם עשרת הראשונים שבהם, הציג תפיסה זהה. לאחר שחקר מקרוב את הסוגיה עוד לפני מתקפת 7 באוקטובר, הוא נחרד לקבוע שרק "מזל או התערבות א-לוהית" מנעו את תרחיש האימים שהוועידה לנו אירן: "התקפה מפתיעה ומתואמת של ירי של מאות טילים בליסטיים מאירן, ירי אלפי(!) רקטות וטילים של חיזבאללה, לרבות של טילים מדויקים שהיו פוגעים אנושות בתשתיות, הסתערות של חיזבאללה לכיבוש הגליל, ירי טילים של מיליציות פרו-אירניות מסוריה, עירק ותימן ותקיפה מסיבית של מאות רקטות מצד חמאס.

אתחלתא דגאולה

"בתרחיש כזה ישראל יכולה הייתה לקרוס. גם יכולות התקיפה המרשימות של חיל-האוויר אותן ראינו באירן לא היו יכולות אז להתממש באותה יעילות, מפני שהמרחב האווירי הסורי שכיום פתוח בפנינו לחלוטין, היה ב-2023 מציב אתגרים קשים למטוסי חיל-האוויר, ובוודאי לכטב"מים ומטוסי התדלוק. "...השקט המדומה נשבר ב-7 באוקטובר. ליחיא סינוואר אבדה הסבלנות. הוא לא חיכה להתקפה מתואמת כפי שאירן רצתה ובזה גזר למעשה תבוסה לציר השיעי. סינוואר הביא עלינו אסון כבד, אסון שייקח שנים להירפא ממנו, אך מבלי להתכוון מנע אולי אסון כבד יותר שיכול היה לקרות חודשים אחר כך... היה זה מזל או התערבות א-לוהית שמנעו זאת".

גם ההיסטוריון והפרסומאי ד"ר גיל סמסונוב, לשעבר יו"ר רשות השידור, הגיע למסקנה דומה: "רבע שעה לפני שואה הפכנו למעצמה", הוא סיכם. "היינו ממש רבע שעה מחורבן בית שלישי". בנסי נסים ניצלנו, אך שילמנו מחיר דמים כבד מנשוא על התעלמותנו מניצנוצי האזהרה, ועל התמכרותנו לזחיחות הדעת של מנהיגינו המדיניים והצבאיים, לסיר הבשר ולמנעמי החיים הטובים, וגם למלחמת אחים עסיסית.

ההיסטוריון משה נחמני כתב השבוע כי "המסורת היהודית סוברת שבעקבות צרות זוכים להרחבות, כלומר לישועות. מסורת זו נתנה את הכוח גם בשעות החשוכות להמשיך קדימה ולצפות לישועה גדולה ואף לנחמה על העבר". דוגמה לכך הייתה בשנת תרכ"ו (1866), כשהשתוללה מגיפה נוראה בירושלים העתיקה, והמיתה אחוז גבוה מהישוב היהודי. אך דווקא השבר הזה חולל בקיץ אותה שנה דחף לתהליך של יציאה מהחומות והחל לדעתם של שבעת אברכי היישוב הישן שפרצו מן החומות, את תהליך האתחלתא דגאולה.

תוהה נחמני: "אתחלתא דגאולה? הרי מאות אנשים מתו! השבר עצום! אבל מבחינה היסטורית צמחה מתוך השבר הגדול ישועה גדולה. צעירי ירושלים החליטו לשנות את המציאות של הקהילה כולה, ובעצם של עם ישראל כולו. בגבורה ובמסירות, כנגד כל הקשיים והאתגרים, הם בנו את ירושלים החדשה במו ידיהם. כל מה שיש היום בירושלים יושב על היסודות שהם בנו, והכל צמח מתוך שבר גדול". כך אף אנו ניצלנו מקריסה דווקא בזכות המהלומה של 7 באוקטובר, בתקווה שמתוך השבר הזה, נזכה לראות ישועה לאומית גדולה.