"הניצחון הגדול והטיפש" - חמש הערות

1) תוצאה לא בדיעבד - 19 מרצים למשפט בינלאומי פרסמו מכתב הטוען כי המשך הלחימה בעזה אינו עומד במבחן המידתיות. חשוב להבהיר: במשפט ההומניטרי הבינלאומי (IHL), מבחן המידתיות הוא מבחן אקס-אנטה - כלומר, הוא שואל האם ניתן היה לצפות, בזמן קבלת ההחלטה, שנזק אגבי צפוי לאזרחים יהיה מופרז ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר שנדרש להשיג. הוא אינו כרוך בבדיקה בדיעבד של מאזן נפגעים. זו עמדה עקבית במשפט הבינלאומי, וגם אהרן ברק, בפסק הדין בעניין הסיכולים הממוקדים, קבע שהבחינה היא צופה פני עתיד וממוקדת ביחס ליתרון הצבאי הצפוי ולמידע הזמין במועד ההחלטה. 19 המרצים למשפט בינלאומי נמצאים בעמדת נחיתות מקצועית בהערכת היתרון הצבאי מול הנזק האגבי, ולכן משקל עמדתם הוא כשל כל אדם אחר מהרחוב - ולא מעבר לכך.

2) "כוונה" - יש להפריד בין טענות ל"אי-מידתיות" לבין האשמות ב"רצח עם". לפי אמנת מניעת רצח עם (1948), עבירת רצח עם דורשת כוונה מיוחדת להשמדת קבוצה, כולה או חלקה המהותי, ככוונה ולא כתוצאה נלווית של לחימה - even אם מספר הנפגעים האזרחים גבוה. העובדה שישראל מפנה אזרחים מאזורי לחימה ומאפשרת סיוע הומניטרי מפריכה את הטענה בדבר "כוונה" לרצח עם.

3) "המומחים" מוטים בהערכת המידתיות - כפי שציינתי בפוסט קודם, המחקר מלמד שחוסר הוודאות והסובייקטיביות גדולים בכל הנוגע לשאלה מהי פגיעה אגבית מידתית באזרחים. במחקר ניסויי רחב היקף בקרב מומחים למשפט בינלאומי נמצא שטווח ההערכות מהו נזק אגבי "מידתי" נע מאזרחים בודדים ועד כ-10,000 בתרחיש לחימה דומה - פער שממחיש עד כמה הקביעה מהו "מופרז" תלויה בהנחות מוקדמות ובשיפוט ערכי (סוליציאנו-קינן, סטטמן ואחרים, Unreliable Protection: An Experimental Study of Experts’ In-Bello Proportionality Decisions, 31 EJIL (2020) 429).

4) מה ניתן ללמוד מההיסטוריה הלא רחוקה? - עימותים אורבניים נגד ארגוני טרור ומיליציות - כמו מוסול (2016-2017) או ראקה (2017) - מוכרים בעולם כרוויי סיכון אזרחי גבוה. שיעורי הפגיעה מושפעים מאוד מפרקטיקות להפחתת נזק: התרעות מוקדמות וממוקדות, פינוי אזרחים מאזורי לחימה, בחירת חימוש מדויק, זמני "שהייה" מודיעינית ארוכים לפני תקיפה, מנגנוני CDE (Collateral Damage Estimation), ומדיניות "דרגי אישור" מחמירה למטרות רגישות. ככל שמיושמות פרקטיקות כאלה בעקביות, היחס בין מחבלים לנפגעים אזרחיים נוטה להשתפר בהשוואה למקרי עבר. לפי נתונים שהתפרסמו בעבר, יחס ההרוגים האזרחים מול מחבלים במלחמה בעזה טוב יותר מאשר במלחמות של ארצות הברית נגד ארגוני טרור באזורים אורבניים בעירק ובאפגניסטן.

5) סיוע הומניטרי - דיני המלחמה מחייבים לאפשר ולהקל מעבר מהיר וללא הפרעה של סיוע אזרחי (כפוף לשיקולי ביטחון), ואוסרים הרעבת אזרחים כשיטת לחימה. מדיניות של פינוי אזרחים מאזורי קרב (למשל מריכוזים עירוניים) ומיקוד הלחימה בנותרים הלוחמים - כשמוקצים נתיבי מעבר בטוחים, חלונות זמן והפוגות בלחימה - תואמת עקרונות אלה, ומקדמת גם יעילות מבצעית.

לסיכום - בניגוד לטוענים כי אי-אפשר להכריע ארגוני טרור או שיש להסתפק ב"ניצחון חכם" (מילה מכובסת במזרח התיכון ל"הפסד"), ההיסטוריה מציעה כמה דפוסים של הכרעה: פירוק השליטה הטריטוריאלית של דאעש בעירק ובסוריה (ה"חליפות" נפלה עד 2019); תבוסה צבאית מלאה של ארגון בדלני אלים - כדוגמת הנמרים הטמילים בסרי-לנקה (2009); ולעיתים הסדר פוליטי רחב - כמו הסכם השלום עם ה-FARC בקולומביה (2016). אף שההקשרים שונים ותוצאותיהם אינן זהות (דאעש עבר למחתרת; בסרי-לנקה התעוררו מחלוקות קשות סביב המחיר ההומניטרי; ובקולומביה נותרו פלגים מתנגדים), המשותף למקרי ההצלחה היה שילוב של התשה צבאית מתמשכת, בידוד פוליטי-דיפלומטי, וניהול הומניטרי מוקפד שמאפשר פעולה רציפה תוך צמצום פגיעה באזרחים.

בתבונה ובנחישות נשיג את "הניצחון הגדול הטיפש" - קרי, ניצחון כה ברור עד שהאדם הטיפש ביותר עלי אדמות ייאלץ להכיר בו כניצחון.