חשבון הנפש לקראת תשפ"ו

שנתיים למלחמת חרבות ברזל והסוף לא נראה באופק. ההפך. אם ראש הממשלה אמר שיש להכריע את הציר האירני בשנה הקרובה אז המלחמה תימשך. בנימין נתניהו, בין השורות, מודה למעשה שהציר, גם אם נחלש, קיים. למי שלא עוקב, כדאי לדעת שאירן נערכת מאז יוני 2025 לסבב הבא נגד ישראל. ניתוח המהלכים המדיניים שאירן עושה בשבועות האחרונים מלמד על ניסיון לחזור לחיק המדינות הערביות והמוסלמיות ולהבהיר לאלו מביניהן, שתמכו ו/או תומכות ביחסים עם ישראל, שמדובר בטעות.

ישראל עצמה, בעיקר ממשלתה, תידרש לחשבון נפש נוקב לא רק לקראת יום הכיפורים אלא לאורך כל השנה הבאה. תנאי הפתיחה של ישראל גרועים: מפולת מדינית, שבמרכזה הכרה רחבה במדינה פלשתינית. נכון, זה מהלך סמלי שכבר קרה ב-2012, אבל הפעם תמונת המצב שונה. ההכרה הגורפת באה בעיתוי של מלחמה שאינה נגמרת, שהביא למפלה ישראלית גם בתחום ההסברה. העובדה היא שהמלחמה נמשכת ללא תכלית מדינית ברורה, גם לנשיא ארה"ב. טראמפ נותן אשראי לנתניהו, לפחות עד עכשיו, אבל ייתכן שינוי במדיניותו. הנשיא האמריקני לא רווה נחת מהתקיפה הישראלית בקטר, מדינה שטראמפ חפץ ביקרה ממגוון סיבות, ואפשר שהוא יציג לנתניהו תוכנית ליום שאחרי, שלא בהכרח תואמת את כל מה שישראל רוצה (מה היא רוצה?).

נתניהו, בתגובה שהייתה מביכה ומביישת את נתניהו של פעם, אמר כי התקפה בדוחה נועדה להעביר מסר שאין למנהיגי טרור חסינות בכל נקודה על הגלובוס. התגובה שבאה לאחר שהתברר כי נכשל הניסיון לחסל את ראשי חמאס מעידה על החשיבה הטקטית המוגבלת של ראש ממשלת ישראל. גם אם הוא מבין (או הבין) באסטרטגיה, הוא לא שקל את כל המשמעויות של התקיפה בקטר. אם הוא שקל, הוא שגה בקבלת החלטה שהנזק בה עולה על התועלת.

למה אני מתעכב על זה? כי מאז 9 בספטמבר, יום התקיפה, גוברים הקולות בעולם הערבי שמביעים חשש מהשתלטות ישראלית על שטחים במזרח התיכון. השליט הקטרי ציין זאת מפורשות בנאומו בפסגה הערבית-איסלאמית שהתקיימה בארצו (15-14 ספטמבר) ומאז אין יום שבו הרשתות החברתיות וכלי התקשורת המרכזיים בעולם הערבי, המשקפים את עמדת ההנהגות, לא נדרשים לכוונות ההתפשטות הטריטוריאלית של ישראל.

בזמן שאצלנו כלי התקשורת מדווחים, למשל, על "החרפת הטון המצרי כלפי ישראל", בקהיר ובכל בירה אחרת מצטטים את איתמר בן-גביר שרוצה לבנות לשוטרים שכונה בעזה ואת בצלאל סמוטריץ' שמדבר על בוננזה של שטחי רצועת עזה. תוסיפו לזה את התמרון הצבאי ליד העיר עזה ותמונות של מאות אלפי עזתים ששוב פליטים בתוך הרצועה, ותקבלו את הלך הרוח הרווח במדינות סביבנו. אין אפוא פלא שבית המלוכה הסעודי, שנתניהו כל כך חפץ ביקרו, הבהיר כי כל שינוי סטטוס של אדמות יהודה ושומרון ישים קץ לסיכוי של נרמול יחסים בין ירושלים לריאד. אם זה המצב, לא יהיה מוגזם להעריך שגם איחוד האמירויות ובחריין יחשבו מסלול מחדש ביחס לישראל. להזכירכם, אירן מאותתת לכל מדינות המפרץ, שהיא מוכנה לעסקים איתן על-מנת להוציא את עצמה מהבידוד.

וכך, בעוד העולם הערבי, או לפחות חלקו, מתמרן בין טהרן לירושלים, ישראל מפסידה גם את אירופה. אם למהלך של הכרה בינלאומית רחבה במדינה פלשתינית יהיה המשך מעשי בהובלת ארה"ב, ישראל תחת נתניהו עלולה למצוא את עצמה במצב שבו מצב הסיום המדיני של המלחמה ייקבע בידי זרים מבלי שכל האינטרסים הלאומיים והביטחוניים שלה יילקחו בחשבון. זו עלולה להיות תוצאה ישירה של היצמדות לקבלת החלטות טקטית תוך הזנחת האסטרטגיה של ניהול או פתרון הסכסוך עם הפלשתינים.

ההיגיון במקרה זה פשוט: גם אם נתניהו יוביל מערכה להשמדת הציר האירני, שאלת פלשתין תיוותר בעינה ותמתין לפתרון. אם הקטרים עצמו עיניים על הרג אלפים בעזה וניסו לתווך בין הצדדים, הפגיעה בריבונות שלהם דוחפת אותם לנקוט מהלכים נגד ישראל בזירות שונות. הסעודים, שנמצאים עם קטר (ולא רק איתה) בתחרות על שליטה באזור, מובילים עם הצרפתים את המהלכים בזירה המדינית. דונלד טראמפ צריך גם את סעודיה וגם את קטר, לפחות באותה מידה שהוא זקוק לישראל, ואם זו האחרונה לא תספק את הסחורה, אין לשלול מצב שוושינגטון תכפה מצב סיום שלא יהיה בהכרח נוח להנהגה הישראלית. זה תסריט לא מופרך משום שבמשך שנתיים ישראל מנסה להסביר לעולם - ולא מצליחה - מדוע היא צודקת. לו הייתה חכמה, הייתה מניחה תוכנית למצב הסיום שפועלת להשגת גיבוי בינלאומי וערבי רחב להוציא אותה לפועל.

טראמפ עשה בשולי עצרת האו"ם פעולה שעשויה לקרב את רגע ההכרעה של ממשלת ישראל. הדיווחים על פגישה טובה עם ראשי מדינות ערב והאיסלאם מלמדים כי טראמפ יציג את תוכניתו לסיום המלחמה לנתניהו בתחילת השבוע הבא. עד היום כל נשיאי ארה"ב שעבדו עם נתניהו נפלו בפח ולא הבינו שהוא לא יכול/לא רוצה לקדם פתרון מדיני מול הפלשתינים. טראמפ, הגם שלא אוהב בלשון המעטה, את המהלכים של צרפת וערב הסעודית, רוצה לראות את המלחמה בעזה מסתיימת. לא בטוח שכל מה שהוא יציג לנתניהו יהיה מקובל על ראש ממשלת ישראל, ואפשר שהוא יצטרך להחליט: מנהיגות או פוליטיקה קטנה.