זו לא תקלה - זו שיטה

הסיפור של קריית-שמונה, שבה אצטדיון קבוצת איתוראן נפגע מטיל לפני כמעט שנתיים ומאז עומד מושבת - איננו אירוע מקומי. הוא מראה שחורה המשקפת את פני המדינה כולה. זה לא "עוד סיפור על הזנחה". זו שיטה. לא יאומן כי יסופר. אצטדיון שלא מתוקן שנתיים. עסקים שלא מקבלים פיצוי. נהרות שלא משוקמים לא בגלל תקציב, לא בגלל עומס ביורוקרטי - אלא בגלל שיטה שמפקירה את מי שנפגע. עיר שעברה מלחמה, פינוי, חרדה ונטישה, ובמקום חיבוק ושיקום, מקבלת גב קר.

זו אינה רק פגיעה בעיר. זו פגיעה בעקרון הבסיסי ביותר של מדינה דמוקרטית: השלטון קיים כדי לשרת את כל אזרחיו, לא רק את החזקים, לא רק את הקרובים. ולכן, מה שנדרש עכשיו אינו עוד נאום חגיגי, ולא עוד "נפיק לקחים". נדרש שינוי יסודי עם תוכנית פעולה ברורה. אחת: הקצאת משאבים ממשלתית לפי קריטריונים שקופים, בפיקוח ציבורי. שתיים זמן טיפול מקסימלי מוגדר, גוף אחד שאחראי, ומעקב פתוח לציבור. לא עוד סחבת. לא עוד הבטחות ריקות. שלוש ביצוע. ביצוע. ביצוע.

כי מדינה לא נמדדת בסיסמאות אלא באופן שבו היא עומדת לצד אזרחיה כשהם פגיעים וחסרי כוח. ואם היום זו קריית-שמונה, מחר זו כל עיר אחרת. זו לא פרשה מקומית. זו תמונת מצב. ישראל לא צריכה הבטחות, היא צריכה מחויבות. מחויבות למדינה שבה אף קהילה לא נשארת מאחור, ואף עיר לא הופכת לשוליים. זה המבחן האמיתי. והוא עדיין לא כאן.