כאן כדי להזכיר

הם שכחו. שכחו את המראות, את הזעקות, את הריחות, את האלם, את ההלם, את החורבן, את הבהלה, את השתיקה, את האימה, את החידלון, את הזעקות, את הדמעות, את האומץ, את הגבורה. הם שכחו את ההלוויות, את נאקות הפצועים, את דמעות האלמנות, את עיניהם הקרועות של היתומים, את הלבבות השבורים, המרוסקים, המנותצים, את מנהרות המוות, את המתים בביתם, במיטתם, את החורבן וראשית התקומה.

הם שכחו. שכחו את השנאה הנוראה, את אנשי התועבה, את הבלתי מעורבים, את מחלקי הסוכריות, את הצוהלים אל מול המובלים לשחיטה, את המסתירים במעמקי האפילה את האחיות והאחים, את המענים, את המבטיחים להמשיך בשבעה, בשמונה, בתשעה ובעשרה, עד כלות, היו לא תהייה. ואלה שכבר הספיקו לשכוח, לא מאומות העולם כי אם מתוכנו, מקרבנו, מאומתנו, שבו לחלומות השווא, לחזיונות ההבל, למראות הפנטזיה, לגיבובי חזונות ה-עכשיו, שלום עכשיו, נסיגה עכשיו, התפרקות עכשיו, מכירת חיסול עכשיו.

לשוכחים, המקבלים את פניו של איש השלום, מכחיש השואה וחביבם של העכשוויסטים, מממן אנשי התועבה, אבו מאזן כדאי להזכיר את תגובתו האמיתית, לא זו מעמידת הפנים, ביום טבח שבת שמחת תורה: "אפילו הנשיא מחמוד עבאס, אבו מאזן, אמר שזה היום הגדול ביותר בהיסטוריה הפלשתינית", דברים אלה על גילויי השמחה של הפרטנר יקיר מיעוט ההוזים העכשוויסטים, חשף הפרשן הזוכה לאמון הפלשתינים, האני אל מצרי.

אבו מאזן, כמו כל מבקשי השמדתה של מדינת ישראל אינם מסתירים את חלומם הגדול, הפיכת מדינת ישראל לבית מטבחיים, עד החיסול הכללי. אמירות והצהרות שיש מי עדיין בקרב העכשוויסטים המסרבים להפנים, לשמוע, להבין. שותפו ואחיו של מכחיש השואה אבו מאזן, ח'ליל אלחייה מתפאר לא רק בטבח שבת שמחת תורה כי אם ובעיקר בתקוותם לעוד "שבעה באוקטובר", בהרחבת השסע בחברה הישראלית, בזריעת פירוד המוביל להתפוררות מדינת ישראל.

והעכשוויסטים, אלה שביקשו לעצור את המלחמה בתחילתה, אלה שביקשו להניף את דגל הכניעה, אלה שביקשו להקריב את חוסנה ובטחונה של מדינת ישראל על מזבח התבוסה, אלה האנשים שמיהרו לשכוח, ו"תודה" לרבי המרצחים המזכירים להם בכל רגע נתון כי חלומם הוא עוד טבח שבת שמחת תורה ועוד טבח ועוד טבח עד לחיסול הסופי.

אלה מתוכנו שכבר שכחו, מכרסמים בלגיטימיות של מדינת ישראל בארץ ובעולם, מעודדים חרמות, מפיצים עלילות דם, מפיחים את אש האנטישמיות. הם שוכחים את הברור מאליו, את אלה שבבוקר טבח שבת שמחת תורה, לא הבדילו בין היהודים, לא בין שמאל וימין, לא בין דתיים לחילוניים, לא בין קיבוצניקים לעירוניים, לא בין מתיישבים לאנשי השומר הצעיר, לא בין צברים לעולים חדשים. את אלה כמו יוחק'ה, יוכבד ליפשיץ, שבתמימותה שאלה את רב הטובחים, מחמוד סינוואר במנהרה: "למה רצחת וחטפת דווקא אותנו, אנשי השומר הצעיר התומכים בכם ולא את שאר היהודים".

הם חיפשו יהודים, הם טבחו, אנסו, שחטו, שרפו, חטפו יהודים, ואף מספר אזרחים שאינם יהודים ואזרחים זרים, הם לא שכחו את הפתרון הסופי, החיסול הסופי של מדינת ישראל ויהודייה. אלה ששכחו, אנחנו כאן כדי להזכיר.