|
|
|
להפוך את השבר ליצירה חדשה
|
|
הסיפור הזה מזכיר במשהו את המדרש (בראשית רבה ל"ג, א') בו מסופרת אגדה על אלכסנדר מוקדון, המצביא הנודע, אשר יצא לבקר בממלכת קַצְיָא, וביקש לדעת כיצד מתנהלת בה המערכת המשפטית. בפני מלך קציא הופיעו אז שני אנשים. הסכסוך שלהם נסב סביב חורבה אשר מכר האחד לרעהו. הקונה מצא בחורבה אוצר אשר לדעתו לא היה חלק מן העסקה וביקש להשיבו, בעוד המוכר מסרב לקבלו בחזרה.
מה עושים? אני מצטט כאן את דברי המדרש בתרגום לעברית: "אמר [=הדיין] לאחד מהם: יש לך בן זכר? אמר לו: כן. אמר לאחר: יש לך בת? אמר לו: כן. אמר [=הדיין]: לך הַשֵּׂא את זאת לזה ויהא הממון לשניהם". מלך קציא מציע לצדדים פתרון חדש ומקורי שעונה לצרכים העמוקים של שני הצדדים ולערכים שמתיישבים על דעתם. הוא מאחה, בעדינות, את החורבה, לבית חדש.
בהשאלה, ניתן להשוות זאת לאמנות ה"קינטסוגי" היפנית המרהיבה. מדובר, למי שלא מכיר, במלאכת מחשבת של תיקון כלי חרס שנשברו. בניגוד להדבקה המוכרת לנו בעולם המערבי, הדבקה שמנסה להסתיר את הסדקים ולהחזיר את הכלי למצבו המקורי כאילו לא נפגם, הקינטסוגי "חוגג את השבר". האמן מדביק את הרסיסים בשרף מעורב באבקת זהב, כך שקווי השבר הופכים לעורקי זהב גלויים ויפהפיים. הכלי אינו חוזר להיות "כמו חדש"; הוא הופך ליצירה חדשה לגמרי, חזקה יותר, שיופייה נובע דווקא מההיסטוריה של השבר שלו.
ההליך הפלילי, מטבעו, עוסק בשברים – שברים בחיים של קורבנות עבירה, שברים בקהילה, ושברים בחייו של הנאשם. בחדר הגישור שלו, בני לא ניסה להדביק את הרסיסים בדבק שקוף וקר. הוא הביא איתו את "אבקת הזהב" של אישיותו – את האנושיות, את ההקשבה ואת היכולת לראות את הצדדים בגובה העיניים.
בני היה אמן הקינטסוגי של מערכת המשפט. הוא הבין שתיק שנסגר בהסכמה, תוך נטילת אחריות והבנה עמוקה של שני הצדדים, הוא כלי חזק יותר מתיק שהוכרע בכוח הדין בלבד. כמו בקינטסוגי, המציאות המשפטית שיצאה תחת ידיו הייתה "טובה יותר מחדשה" – מציאות שבה הסדקים של העבר לא נעלמו, אך הם מולאו בזהב של פיוס, של אמת ושל שלום. הוא לא רק פתר תיקים; הוא ריפא מערכות יחסים ואיחה קרעים חברתיים, כשהוא משאיר אחריו יצירות מופת של צדק מאחה, שקווי הזהב שלהן ימשיכו להאיר את מסדרונות בתי המשפט עוד שנים רבות. כפי שציינתי בדברי ההספד שנשאתי, "בני היה מומחה של התפרים העדינים שבין המשפט למציאות החיים".
הליכי הגישור בתחום הפלילי – שמוכרים פחות מאלו שבתחום האזרחי – החלו להתפתח בבתי המשפט בישראל לפני למעלה משני עשורים. כלי זה צמח מהשטח, בראש ובראשונה כדי להתמודד עם העומס המוטל על בתי המשפט, אך גם על-רקע ההכרה במגבלות ההליך האדברסרי, בהשפעת תנועות של יישוב סכסוכים, וכן מתוך גישה של "ניהול שיפוטי".
|
|
|
|
|
 היכל המשפט בבאר שבע [צילום: נתי שוחט/פלאש 90]
|
|
בעת שכיהן כסגן הנשיא בבית המשפט המחוזי בתל אביב, היה בני שותף מרכזי בצוות מערכתי בנושא הגישור הפלילי. מסקנות הצוות בדבר המתכונת הראויה לניהול הגישור הפלילי התגבשו בשנת 2021 לנוהל נשיאת בית המשפט העליון בנושא "גישור פלילי בבתי המשפט". הגישור כולל הידברות בין המאשימה לבין הנאשם, בתיווכו של מגשר, שמטרתה לצמצם את הפערים בין הצדדים לקראת גיבוש הסדר טיעון. ברוח זו מתקיימים גם ימי המוקד המרוכזים, שנועדו לצמצם מחלוקות בין הצדדים ולבחון אפשרות לסיום ההליך הפלילי בהסכמה.
ימי המוקד בניהולו של בני הפכו למוקד עלייה לרגל. בני הצליח לפתח נוסחה ייחודית בתחום זה, שזכתה להישגים משמעותיים. באולם שלו, תחילה בקומת המרתף בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ובהמשך בבית המשפט המחוזי בבאר שבע – ידע בני לעשות קסמים. פעם אחר פעם הצליח בני לרכוש את אמונם של הצדדים ולסיים הליכים מורכבים, שחסכו למערכת המשפט זמן שיפוטי יקר.
שמו של בני יצא למרחוק כמי שמסוגל להביא לסיומם של התיקים המורכבים והסבוכים ביותר. זאת, בזכות שילוב נדיר של רגישות אנושית, חוכמה ושיקול דעת שיפוטי, יכולת לדבר אל הצדדים בגובה העיניים, וסמכות מקצועית שזכתה לאמונם המלא.
בני עמד על כך שהשופט המגשר צריך להיות "אוטוריטה" מקצועית בתחומו, ולצד הליכי גישור, עליו לנהל גם תיקים מורכבים המצריכים בקיאות בדיני הראיות ושליטה ברזי המשפט הפלילי. ואכן, לאורך השנים דן בני בתיקי פשע חמורים ובפרשיות שחיתות ציבורית בולטות, ובהם ענייניהם של ראש עיריית בת ים לשעבר, שלמה לחיאני, ראש עיריית אשקלון לשעבר, איתמר שמעוני, וכן בפרשת בנימין בן-אליעזר ובפרשת "לה-פמיליה".
|
|
|
|
בני לא היה רק שופט מחונן, אלא גם איש חינוך. הוא ראה בחינוכם, הדרכתם והעצמתם של בני הנוער שליחות של ממש. כשופטים אנו יודעים, כי לא אחת הנאשם העומד לפנינו היה בעבר ילד ונער, שחוויות חייו עיצבו את מסלולו והסיטו אותו מדרך הישר. מתוך הבנה זו ייחס בני חשיבות מיוחדת לעבודה עם בני נוער ולהתוויית דרך ערכית וחינוכית עבורם – באמונה כנה כי שם מצוי המפתח לתיקון ולעתיד טוב יותר, להם ולחברה כולה.
חבר הכנסת חילי טרופר, שניהל בעבר את בית הספר "ברנקו וייס" ברמלה, סיפר על בני שהיה מגיע להתנדב בבית הספר באופן קבוע. למי שלא יודע, תיכון "ברנקו וייס" מכונה גם "תיכון ההזדמנות האחרונה", והוא מיועד לתלמידים בסכנת נשירה. בני כתב על החוויה שלו מההתנדבות בבית הספר כך:
"'השופט, תגיד – בני אדם יכולים להשתנות?' השאלה הזאת תפסה אותי לא מוכן. [...] היא עומדת מולי, צעירה בת 16, אשר שואלת את השאלה הכי פשוטה מבחינתה והכי מורכבת למענה מבחינתי. [...] 'אנשים יכולים להשתנות', עניתי. כל אדם יכול להשתנות, אבל זה תלוי בכמה גורמים. הגורם הכי חשוב זה האדם עצמו, הכוח שטמון בו והרצון לשנות את מצבו. לכוח הזה מצטרפים גורמים נוספים – משפחה, חברים, סביבה, אבל כולם גורמים משניים".
הדברים הללו שאמר בני באותה פגישה עם נערה צעירה הם תמצית של תפיסת עולם שלמה. תפיסה שראתה את האדם על הטוב והרע שבו; שהאמינה באדם ובחופש שלו לבחור בדרך טובה יותר. זוהי אותה תפיסה שליוותה את בני באולמות המשפט, בגישור ובעשייה החינוכית שמחוץ להם, והנחתה אותו לחתור לא רק להכרעה – אלא לפיוס, להבנה ולהשכנת שלום.
דמותו החד-פעמית של בני הובילה, לימים, למינויו לנשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע, ואף בניהול בית משפט זה – הביא עימו בני את הקסם האופייני, וכבש במהרה את השופטים והעובדים כולם.
במקרא ובתלמוד מסופר על אהרן הכהן, אחיו של משה, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, ושהיה משכין שלום בין אדם לחברו. בשל תכונות אלה של אהרן, כך מסופר, נאמר עליו לאחר מותו "ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל". כל בית ישראל – הנשים והגברים – כך הודגש, מפני שנהג להשכין שלום ביניהם. וכאילו הדברים נכתבו על בני, שעל לכתו התאבלו רבים מכל חלקי החברה.
בני היה רודף שלום ומשכין שלום. ביושבו בדין – נעשה הדין, נעשתה אמת, נעשה שלום, ונעשתה פשרה. כולנו בכינו ובוכים על מותו של שופט דגול ושל חבר. יהי זכרו ברוך.
|
|
תפוס כינוי יחודי
