לשים גבול בין ויכוח לבין אנרכיה

אינני נמנה עם אוהדיה של ח"כ טלי גוטליב, בעיקר בשל סגנון דיבורה. אולם הבוקר נתקלתי בציוץ מפרי עטה שחרג מגבולות ה"סגנון" - זוהי קריאה מפורשת למרי נגד מערכת המשפט. כך כתבה חברת הכנסת ברשת X: ​"זהו! עד כאן! זו העת להודיע שהשר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר לא מוריד ראש מול החלטת שופט משוללת סמכות. אדוני השר, בלי אישור שלך רינת סבן לא תקודם להיות סנ"צית! השופט יכול לרשום כרצונו... סעיף 8 לפקודת המשטרה ברור מאוד."

​ציוץ זה אינו סתם הבעת עמדה; זוהי קריאה למרד ברשות השופטת, הנובעת מחוסר הבנה (או התעלמות מכוונת) של עיקרון הפרדת הרשויות - העיקרון המסדיר את היחסים במשטר דמוקרטי. חברת הכנסת מחטיאה את תפקידה כנציגת הרשות המחוקקת. ויכוחים ענייניים הם נשמת אפה של הדמוקרטיה, אך פסקנות הקוראת להפרת חוק היא שבר עמוק ביחסים בין הרשויות.

​יש כאן טעות גסה: החלטה שיפוטית היא מחייבת. אם חברת כנסת סבורה שחלה חריגה מסמכות, הדרך לדון בכך היא בערכאות המקובלות ובטיעונים משפטיים מכובדים, ולא בקריאה לשר להתעלם מצו שיפוטי. למה? כי זו הדרך הסבירה והיחידה לנהל מדינה.

​האירוע הזה מדגיש שוב את השאלה: מהי חובתו של נבחר ציבור? בישראל, בה שיטת הבחירות היא רשימתית ולא שמית ישירה, לעיתים נדמה שהמחויבות למפלגה או לראש הרשימה גוברת על המחויבות לכללי המשחק הדמוקרטיים. כנבחרת ציבור, חובתה של ח"כ גוטליב היא לשאול שאלות ולדרוש שינויים, אך לעשות זאת בדרך ראויה ומנומקת המכבדת את המעמד החוקי של בתי המשפט.

​לפיכך, אני מציע פתרון רדיקלי אך הכרחי: "צום דיגיטלי" - אני קורא לכלל נבחרי הציבור להכריז על חודש של שתיקה ברשתות החברתיות. במקום "לצייץ את עצמם לדעת", עליהם להקדיש את הזמן הזה ללמידה. שייעזרו בפילוסופים ואנשי רוח מכל קצוות הקשת הישראלית כדי לגבש קוד אתי מוסכם. ​על הכנסת למנות ממונים על האתיקה שיעבירו השתלמויות לנבחרים ולעוזריהם. עלינו להבין: מהתלהמות יצמח כאוס, ומהכאוס - חלילה - מלחמת אזרחים. הגיעה העת להחזיר את הכבוד לדיון הציבורי ואת הציות להחלטות החוק.