קורבן וחירות: אירופה שכחה להילחם על חייה

כך, בלי הקדמות, זורקת אותנו התורה לקלחת קורבנות ומקריבים, תיאורי איברים, דם נשפך, אש ועצים, מים ובשר. והכול מוקטר על המזבח, "עולה", "אִשֶּׁה" והביטוי המסובך "ריח ניחוח לה'". "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה... דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'...". אלפי שנים חלפו, ולמרות היעלמות הקורבנות, החוויה הדתית בעם ישראל המשיכה והתעצמה.

מוסדות אחרים בתורה נעלמו: "עין תחת עין", "אישה סוטה", "בן סורר ומורה", גאולת דם, "אשת יפת תואר" (שבויות מלחמה) ועוד. עם השנים עברו שינוי רדיקלי בפרשנות חז"ל, ובתהליך איטי חלפו מן העולם. הקורבנות, לעומתם, לא התבטלו בתהליך פרשני אלא מסיבה חיצונית: חורבן המקדש.

אם עבודת הקורבנות הייתה מוסד רוחני מחייב, כיצד מלכתחילה התורה הגבילה זאת למקום מסוים (המקדש), למעמד חברתי (הכהונה) ולזמנים מיוחדים, עד שהעם לא ראה צורך להמשיך בעבודה זו אחר החורבן? מצד שני, בזיכרון העם ובתפילותינו נשארו הקורבנות עד היום מושא חפץ דתי.

הנושא נוגע בשורשו בשאלת ההיסטוריוּת של התורה. המסורת ראתה בתורה ספר נצחי שאינו תלוי בזמן. ככלל, חברות אולטרה שמרניות נמנעות מלטעת את מצוות אמונתן רק בזמן מסוים, שהרי אם הזמן משתנה, פג תוקף המצווה. אחרי חורבן המקדש, תפס בית הכנסת את מקום המקדש ובתי המדרש החליפו את הסנהדרין בלשכת הגזית. שאלת הקורבנות הפכה תיאורטית, אך בעלת השלכות לימינו, כמו במחלוקת המפורסמת בין הרמב"ם (מאה 12) לרמב"ן (מאה 13).

בספרו 'מורה נבוכים' מציג הרמב"ם תפיסה חינוכית-אבולוציונית של התורה, לפיה הקורבנות היו "תחבולה אלוהית" המגשרת בין הרגלי העבר האליליים ליעד הסופי של האמונה הצרופה. בני האדם אינם משתנים באחת ("שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום... לפי טבע האדם"). העבודה הדתית המקובלת אז, נעשתה באמצעות קורבנות. בלתי אפשרי היה לצמצמה לתפילה בלבד. משום כך, התורה לא ביטלה את הקורבנות אלא יצרה סובלימציה - אם להשתמש במונחים פרוידיאניים - כלומר תיעול הדחף של הקרבת הקורבנות, מעבודה זרה לעבודת אלוהי ישראל, תוך הגבלתו למקום ולזמן מסוימים, כדי להובילו בהדרגה לעבודת הלב (תפילה).

הקורבנות שימשו אפוא שלב ביניים ותרופה למחלות הרוחניות של הדורות ההם, ויש לרמב"ם ראיה חזקה. התורה מנמקת כך: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". במקום שיקריבו לעבודה זרה, יבואו לפתח אוהל מועד, ושם יקריבו לשם ה' ויתקרבו אליו.

הרמב"ן דוחה זאת בחריפות, ומכנה את תפיסת ה"בדיעבד" כדברי הבל המזלזלים בעבודת ה' ("יעשו שולחן ה' מגואל"). לשיטתו, הקורבנות הם רצון אלוהי לכתחילה ובעלי ערך עצמי, ולא "תחבולה" נגד עבודה זרה, שהרי הבל ונח הקריבו קורבנות שהתקבלו ברצון, לפני שהיו מצרים בעולם. לפיכך הוא מציע הסברים חלופיים: הסבר פסיכולוגי-מוסרי, לפיו הקורבן משמש "תמורה" הממחישה לחוטא שגופו ודמו היו ראויים להישפך, ובכך מעורר בו חרטה עמוקה; והסבר קבלי ("דרך האמת"), שלא ניכנס אליו פה, לפיו יש בקורבנות סוד נעלם הקשור לייחוד השם ולעשיית רצונו העליון, ללא קשר למלחמה בדעות משובשות של עובדי אלילים.

מעבר למחלוקת, הסוגיה חושפת אמת קיומית: כדי להתקרב לאל, יש להקריב קורבן, לתת מעצמך. במישור הכללי, כדי לשמר את החירות ולדבוק באמת, יש לשלם מחיר ולצמצם את עצמנו לטובת אידיאל גדול יותר. חכמי הסוד ראו בבריאת העולם את "סוד הצמצום", תפיסה נועזת לפיה אלוהים - שקיומו ממלא כל - צמצם עצמו כביכול, כדי לאפשר את בריאת העולם, כלומר את קיומו של האחר. בעולם העתיק, הקרבת הקורבן הייתה ביטוי למפגש האדם עם המיסתורין הנורא ("מיסטריוּם טרמנדוּם"), אותה יראה דתית עמוקה מעבר לנתפס ולגלוי, שביקשה לגשר על התהום בין הנברא לבורא באמצעות נתינה מעצמיותו ומרצונו של האדם. ומה בעידן המודרני?

"עֵת מִלְחָמָה. גַּם צֶלֶם הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה צַלְמָהּ", כתב אלתרמן בזמנו על מלחמת השחרור. ומה באשר למלחמת השחרור של העולם ממשטר הרשע בטהרן, שב-47 שנותיו הפיץ מוות ורוע בעולם ובקרב עמו? כדי כך התרגלנו לשמוע את איומי ההשמדה מצד טהרן, הודות לצביעות האומות שהתייחסו לזה כמשובת נעורים ולא כתוכנית שטנית ששעבדה את משאביה להשמדת המדינה היהודית כמה עשרות שנים אחרי השואה.

עכשיו אירופה מסרבת להצטרף למערכה להפלת משטר הרשע. חרפת מנהיגיה גדֵלה לאור העובדה שטהרן איימה עליהם. אם משטר האייתולות היה משיג נשק גרעיני, אירופה המהססת הייתה הופכת לבת ערובה שלו. הקריסה המוסרית של היבשת הישנה קשורה לשיבוש ערכי החיים ולאבדן הרצון לשלם מחיר בעבור החירות.

פרידריך הגל טען ב"פנומנולוגיה של הרוח", שבמפגש בין שתי תודעות המבקשות הכרה (האדון והעבד), מי שמוכן לסכן את חייו, ישיג את חירותו. וכך ייתכן שדווקא העבד יגבר על אדונו ויביא להיפוך תפקידים, שכן הוא יהיה מוכן למות למען חירותו, בעוד שהאדון יאבד את מעמדו, כיוון שנכנע לפחד המוות במקום להילחם על חירותו: "הפרט אשר לא סיכן את חייו עשוי אומנם להיות מוכר כאדם; אך הוא לא הגיע לאמת של הכרה זו כתודעה עצמית עצמאית". הדברים מזכירים את אבחנת הרב קוק בין "עבד משכיל שרוחו מלא חירות" ל"בן-חורין שרוחו הוא רוח של עבד".

הגל סיים לכתוב את ספרו שעה שנפוליאון פלש לעירו יֶנָה. הוא כתב שראה את "נפוליאון, רוח העולם הרוכבת על סוס". ואכן, הספר הדהד את קריסת הסדר הישן ולידתו של סדר עולמי חדש. כמאתיים שנים אחרי, אירופה אינה שותפה לעיצוב הסדר העולמי החדש ומעדיפה לדבוק בסדר הישן, כמו דון קישוט של סרוונטס, הדבק בערכי האבירות של ימי הביניים, שכבר לא היו רלוונטיים בתקופתו.

התורה פותחת את החומש השלישי במילים: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קׇרְבָּן לַה'". חכמינו שמעו לא רק את ההמשך - "מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קׇרְבַּנְכֶם" - אלא גם את הרעיון שלעתים, האדם צריך להקריב מעצמו ("מִכֶּם"). כך כתב דון יצחק אברבנאל: "רצונו לומר, שמהם ועצמוּתם יהיה הקורבן ההוא... שיקריב האדם את עצמו ורצונו וחפצו לפני ה'... בכל כוחות נפשו". אברבנאל ידע משהו על הקרבה למען רעיון; ספרד הקתולית בגדה בו ובבני עמו וגירשה אותם לאחר קיום יהודי בן כאלף שנים בחצי האי האיברי.

למרות הפצרותיהם של פרדיננד ואיזבלה שימיר את דתו, אברבנאל לא נכנע; הוא בחר לשלם מחיר על שמירת אמונתו וערכיו, ויצא בראש גולים למקום המקלט הבא. כ-450 שנה מאוחר יותר, נשמעה הקריאה לצאצאיו, שסאת נדודיהם במדבר העמים הסתיימה, וקמה מלכות ישראל השלישית. ישמע העולם.