היום שלפני הסוף

המלחמה בעזה היא העת לחשוב על שינוי יסודי במצב באזורנו. השיח המקובל והנדוש מכוון להסדר או הסדרה בין ישראל והפלשתינים שיכלול מנגנוני פיקוח על מערכות הנשק של חמאס ומעורבות בינלאומית, ויגבש את תפקידה של הרשות הפלשתינית, את תרומתה של מצרים, ועוד. לכל ההצעות האלה, שחלקן כבר נוסו בעבר, אין בסיס מוצק בנתונים המדיניים הקיימים. כמו לגבי קוריאה הצפונית, אירן, סוריה וחיזבאללה, כך גם פירוק חמאס מנשקו אינו בא בחשבון. מחמוד עבאס לא ישמש השוטר של ישראל, וגנרל עבד אלפתאח א-סיסי לא יסתבך בפעילות בזירת עזה. האירופים כבר ברחו פעם מעמדת השמירה שלהם בעזה, וארצות-הברית נמצאת בתהליך נסיגה מהמזרח התיכון ואינה מגלה מחויבות לפעול נחרצות ולטווח ארוך באזורנו.

למעשה, אין ברצועת עזה התנאים ליציבות פוליטית ושגשוג כלכלי כפתרון פנימי ישים וקבוע. החברה העזתית מפולגת, אין אמון בין חלקי האוכלוסייה, והאיבה בין חמאס ופתח היא בלתי פתירה. על-מנת להגיע למודל סינגפור בעזה, יהיה צורך במהפכה בתודעה - בחינוך, בעבודה ובמשמעת משקית, בערכי החברה האזרחית, בקבלת לגיטימיות השלטון, בחתירה למודרניזציה ובהפעלת נשים במצבת כוח האדם. מעל לכל המשוכות הללו, שהן כשלעצמן גבוהות מדי, יידרשו הפלשתינים לבטל את מרכזיותו של האיסלאם היסודני בחייהם.

לכן, אין אפוא לחכות באפס מעשה עד שתתרחש מהפכה כזו, שלא תבוא, ודי בדוגמאות של סוריה ועירק - חברות ערביות מפוצלות ואלימות שאין די בכלי השלטון כדי לייצב בהן מצב ענייינים שמזמן יצא מכלל שליטה - כדי להבין זאת. רצועת עזה שייכת לסוג הישויות שלא ניתן לשלוט בהן - ungovernable - כמו תימן ולוב.

לכן, נוכח המתרחש סביבנו, ונוכח הערבוב הקטלני וההרסני בין דת ופוליטיקה, והימצאותו של גבול משותף בין ישראל ועזה, יש לחפש פתרון בכיוון אחר לגמרי. הלחימה בעזה ובסביבתה ממחישה את שגרת ההתלקחויות האלימות הפורצות כל כמה שנים. גיהינום של אבל ואימה עוד מחכה לתושבי עזה בסוף הלחימה, אחרי שיקברו מאות רבות של הרוגים ויספרו אלפי הפצועים, ויביטו בהרס הרב בכל מקום. אם אכן תימשך שיגרה זו, הרי שהם עתידים לחוות גיהינום זה שוב ושוב.



"חסד לאומים חטאת"

מאז שיצא לדרכו המפעל הציוני ונסך תחושת ביטחון ביהודים ונטע בהם ראייה מפוכחת של המצב, עלו הגיגים והצעות שערביי הארץ ינועו אל מחוץ לה. יש להציג רעיון זה לאור הניסיון ההיסטורי העשיר בנושא של הגירה ונדידת אוכלוסין בעת מלחמה ושלום. מנוסות המוניות בעת מלחמה התרחשו בתת-יבשת הודו בשנים 1948-1947, ואף בארץ ישראל; בעיתות של חרדה ברחו יהודים מארצות ערב; בני אדם פרטיים כמו גם קהילות שלמות עוזבים את מקומות מגוריהם עקב נסיבות כלכליות ופוליטיות של מצוקה וסכנה, על-רקע עוני והעדר תקווה, ובורחים על נפשם - אירופים מארצות אפריקה בשנות ה-60', אסיאנים - למפרץ הפרסי וסעודיה בשנות ה-70', ומוסלמים מאפריקה לאירופה בשנות ה-80' של המאה ה-20 ועוד כהנה וכהנה.

הפלשתינים גם הם התנסו לא מעט במעבר חופשי למדינות שונות. הם חיפשו ביטחון כלכלי ותעסוקה נאותה, חברה פתוחה ויציבות פוליטית. את זהותם ותרבותם הם אורזים במטען המסע שלהם ושומרים עליהן גם בנכר. פלשתינים נעו למדינות המפרץ, והודות להגירה פנימית בממדים גדולים, הפכה ממלכת ירדן מזמן לישות בעלת רוב פלשתיני. זה כמה דורות שיש תנועת הגירה של פלשתינים מעבר לים. הללו התיישבו בארצות של מרכז אמריקה ודרומה - בהונדורוס וצ'ילה, ברזיל ופרו, וציבורים פלשתינים ניכרים התישבו בניו-יורק וניו-ג'רזי. יכול מאוד להיות, שבסיוע בינלאומי מסיבי ותוכניות מתאימות לקליטה ופיתוח, ישמשו מקומות אלה בית ראוי למהגרים פלשתינים שיימלטו מהתופת העזתית.

כבר נשמעים קולות מטעם האו"ם להזרים כספים לארגון אונר"א במטרה לסייע לפליטים הפלשתיניים בעזה בעקבות המכה שהנחית צה"ל על האוכלוסייה שם. אבל צעד כזה אחרי 64 שנות תמיכה בפליטים ובצאצאיהם, כמעשה נדבה שהוא בבחינת חבית ללא תחתית, רק ינציח את הריקבון הקהילתי ואת הדלות הכלכלית שהפכו את הפלשתינים מזמן קורבנות אומללים. אונר"א אינה הפתרון של בעיית הפליטים הפלשתינים, אלא ובעיקר הבעיה עצמה. היא מנציחה סבל אנוש, בונה מציאות של תלות חסרת רחמים, מבזבזת לריק את כספיהם של אזרחי העולם ואינה מציעה כלל פתרון של קבע. כל הסיוע לשיקומה של רצועת עזה יוצר אשלייה של חיים חדשים שלא יתממשו.

כשהתותחים רועמים בעזה, והסבל וההרס אינם יודעים גבול, יש למצוא פתרון הומניטרי ומדיני לעומק השבר הפוקד את עזה וישראל. במשך השנים הביעו הפלשתינים את נכונותם להגר לחו"ל. המכון ללימודי פיתוח באוניברסיטה ביר זית פרסם ממצאים מסקר שערך ב-2007 שבו הביעו 43 אחוזים מהנשאלים הצעירים את העדפתם להגר. המספרים בעזה אינם יכולים להיות נמוכים מאלה. מערך הסיוע של אונר"א וכספים שמזרימים גורמים אחרים מונעים למעשה מן הדפוס ההיסטורי של נדידת הפלשתינים להתגלגל ולצבור תאוצה בתקופה הרעה שעוברת על כולנו, בעוד שדווקא הגירה מסודרת לחו"ל תיחלץ את הפלשתינים מהסכסוך המדרדר אותם לחוסר תוחלת.

הפינוי מרצועת עזה שכפתה ישראל על אזרחיה ומתיישביה הוביל להגברת הטרור והוליד את מבצע "עמוד ענן", "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן". כדי לא להמשיך בסחרחרת זו של אבידות, חורבן ומצוקה, מן הראוי עתה להציע פתרון שונה: פינוי, הפעם בלתי כפוי, של ערביי עזה לחוף מבטחים, לחיים ולשלום, הרחק מהנהגות פוליטיות חסרות אחריות וגם הרחק מהמלחמה והגיהנום שהם מנת חלקם של מאות אלפי תושבים פלשתינים. בלי שינוי זה, ההתכתשות עם ישראל תתחדש שוב ושוב, ועברם העגום יהיה גם עתידם.

כדי שמעזה תיפתח התקווה, על הקהילה הבינלאומית להוריד את מסכת הצביעות ולהציע לפלשתינים פתרון עם מעוף של הומניטריות ומדינאות - חלופה חדשנית שתבטיח להם יציאה ממעגל דמים שאין לו סוף.