געגועים לאבו מאזן

הם לא מוותרים עליו. הם חולמים עליו ומייחלים לחזרתו לזירה המדינית. משיח השלום שלהם – אבן מאזן...

גורמים מסוימים בארץ עדיין מזילים ריר בחשבם על מחמוד עבאס, הוא אבו מאזן, משיח השלום וההבנות שלהם. כאילו הוא הפרטנר האולטימטיבי.

כאילו לא ניסו לגשר על פערים מולו. כאילו לא ניסו להגיע להסכמים כלשהם.

ניסו גם ניסו והעניקו מחוות והקשיבו. אבל כלום. נאדה. כל המשא-ומתן הסתיים בשחרור מחבלים שעתה טורחת המדינה לאספם בחזרה.

הבוקר ברדיו קול ברמה שמעתי גם את מרב מיכאלי מצטרפת למקהלת "רק אבו מאזן יכול" ומייחלת ליום שבו אנחנו נחזיר אותו נחזיר לכס המלכות הפלשתיני, נמליך אותו על כל הפלגים והוא יוביל לשלום הצודק והנכסף.

על גופותינו...

כבר שכחו לו את חטאו האחרון, והיו לו עוד רבים וקודמים – ההתחברות עם אותו אויב שגם ציפי לבני מודה ש"עם החמאס רק בכוח, אין איתו תקווה".

אותו חמאס שהוכנס בדלת הראשית על-ידי מחמוד עבאס. ואותו מחמוד עבאס הוא שהניח לכל הרשע הזה להתפשט בעזה ולאיים על קיומנו.

דרגת מלאך

אבל כמה אנשים משלנו עדיין אינם מוותרים. וגם ברגע זה אני שומעת עוד אמירות לזכותו של אותו "צדיק".

מה קורה לזיכרון שלנו? אין תרופה לשכחה הזאת המנקרת במוחם של כמה מאישי הציבור במדינה?

האם רק משום שמשעל, הניה ומוחמד דף מפגינים את הרשעות החמאסניקית-פלשתינית אין זה מעלה את מחמוד עבאס לדרגת מלאך. אז תירגעו בבקשה. הוא פשוט מתוחכם יותר ויודע להישאר עם ידיים נקיות. מה שאומר שהוא מסוכן לא פחות.

ולא ייתכן שכל הדם שנשפך, שכל הפצעים המדממים של חיילנו הגיבורים יהיו על-מנת לתת למחמוד עבאס מה שאין הוא ראוי לו כלל.

רק האוטמים עיניהם מראות, אוזניהם משמוע ומוחם מלחשוב מעדיפים להחזיר אותו לבמה הפוליטית. במקום לחשוב יצירתי יותר ולמצוא פתרון אחר, הולם יותר.

כי יש שתי אפשרויות לחיבור הזה שלו מחמוד עבאס עם החמאס. האחת – שהוא הסכים עם דרכם ומעשיהם – ואז בודאי שהוא כמותם ואין הוא רלוונטי.

השנייה – שהוא נאלץ להיכנע להם ולצרפם לממשלתו בכפייה. וגם במקרה זה אין הוא רלוונטי. אין הוא מסוגל להתמודד מולם! האם כוונת המצדדים במלכות עבאס היא שצה"ל יגן על המלכות הזאת?!

מחמוד עבאס לא רלוונטי ודי לחלומות ולגעגועים המאוסים האלה!