אסטרטגיית יציאה

מה היא "אסטרטגית היציאה" מהמלחמה? האסטרטגיה של השלישיה המובילה (ביבי, בוגי ובני) היא "הסדרה" עם החמאס דרך מצרים; ליברמן ואחרים דוגלים בהכרעת החמאס עד שיאלץ להניף דגל לבן.

ישנה אסטרטגיה שלישית של בנט וציפי לבני המתנגדת ל"הסדרה", הדוגלת במהלך ישראלי חד-צדדי של הפסקת אש וסיום המלחמה, בהתבסס על ההרתעה הישראלית. לבני רוצה כמובן להכניס את אבו מאזן ואת הקהילה הבינלאומית לרצועה, מה שלא עולה על דעתו של בנט, אך העיקרון של תפיסתם הוא זהה: החמאס אינו בר שיח, לא איתו יושגו הבנות להסדרה.

תפיסה זאת מביאה כמודל הראוי לחיקוי את מבצע "עופרת יצוקה" שבסיומה לא היו שום הבנות עם החמאס. עובדה, טוענים התומכים בתפיסה זאת, שעברו כמעט 4 שנים עד מבצע "עמוד ענן" (נובמבר 2012), אך למרות שבסיומו הושגו הבנות/הסדרה עם החמאס (באמצאות מצרים של ה"אחים המוסלמים בראשות מורסי) עברו רק 19 חודשים ונאלצנו לצאת למבצע "צוק איתן".

אז לפני שאחווה דעתי על התפיסה הזאת (בנט/לבני) אני רוצה להתמקד "בעופרת יצוקה", ולהעמיד דברים על דיוקם ההיסטורי ולא להפכם לאגדות לביסוס אסטרטגיה נוכחית.

ובכן, 4 עובדות היסטוריות מרכזיות:

הראשונה, קודם כל לא הייתה הפסקת אש חד-צדדית (למרות שישראל הודיעה על כוונתה זאת). למה? כי הייתה החלטה של מועצת הביטחון (ארה"ב של ממשל בוש ממש בימיו האחרונים נמנעה) ב-16 ינואר 2009 שקראה להפסקת אש ולנסיגה ישראלית מהרצועה. יומיים לאחר מכן הודיע החמאס כי יקבל את הפסקת האש בתנאי שישראל תיסוג תוך שבוע ימים. ישראל, בראשותו של אולמרט, אכן יצאה מהרצועה אחרי שבוע ימים, בלי שום הבנות והסדרה.

השנייה, אותה החלטת מועצת הביטחון (מספר 1860) קראה לכל המדינות למנוע העברת נשק ותחמושת בלתי חוקיים לרצועה. מה זה היה שווה? כלום!

וזה מביא אותנו לנקודה השלישית: ולכן שרת החוץ שלנו, ציפי לבני, כרתה מזכר הבנה עם קונדוליזה רייס, מזכירת המדינה האמריקנית, על שיתוף פעולה אזורי (כולל עם נאט"ו) למניעת הברחות נשק וחימוש לרצועה, והקמת מנגנון פיקוח. מה יצא מזה? כלום!

והרביעית היא הנותנת ואותה חייבים לשנן ולזכור טוב: מהרגע שישראל נסוגה הירי מרצועת עזה לא פסק, כמו גם ניסיונות הפיגוע. להמחשה: בשנת 2009 - 158 רקטות ; 2010- 103 רקטות; 2011 -375 רקטות; 2012 (עד "עמוד ענן") - 787 רקטות. מספרים דומים של פצצות מרגמה נורו כל שנה.

במילים אחרות "הטפטוף" לא חדל, וחיי תושבי הדרום המשיכו להיות בלתי נסבלים. האירוניה היא שכאשר אהוד אולמרט הכריז ב-7 ינואר על הפסקת אש חד-צדדית מצד ישראל, הוא אמר את הדברים הבאים: "נוצרו תנאים לשינוי מהותי במציאות הביטחונית בדרומה של ישראל. היעדים הושגו והחמאס הוכה קשות". אז, לא נוצרה למעשה מציאות ביטחונית חדשה, החמאס גם "טיפטף" בעוז וגם התעצם, ותושבי הדרום המשיכו לסבול.

זה מה שצפוי להם, לדעתי, גם בעתיד אם ישראל תנקוט במהלך חד-צדדי בנוסח בנט/לבני. "הסדרה" בעקבות מכה קשה ביותר ליכולות הצבאיות של החמאס, תמיד עדיפה על מהלך חד-צדדי. בוודאי אם מרכיביה עונים על כל צרכי הביטחון שלנו. אז מה אם לצורך כך מדברים עם החמאס בעקיפין? באים ואומרים שזה מקנה לו לגיטימיות. טעות!! כאשר דברו אתו בעקיפין אחרי "עמוד ענן" או בעסקת שליט, האם הוקנתה לו לגיטימיות? כאשר אולמרט עשה עמו עסקה ל-6 חודשי הפסקת אש בתיווכה של מצרים, בקיץ 2008, האם זה הקנה לגיטימיות לחמאס בודאי שלא!

נ.ב ישנה כמובן גם האסטרטגיה של השמאל הלא קיצוני, שאינה רלוונטית להחלטות העשויות להתקבל בקבינט .עיקרה: מוכרחים לדבר, הישועה בדיבור, כל האשמה רובצת עלינו גם אם החמאס הוא אכזר.