חשבון ההסדרה המכזבת

שוב חוזר ודורש שר הביטחון משה יעלון שתושבי עוטף עזה ינשכו שפתותיהם עד זוב דם ויחשקו אותן עד שתושג "הסדרה" (מה פירוש המלה החמקמקה הזאת?), ושוב מתעורר רושם שהוא וראש הממשלה המושל בו אכן סבורים ואולי אף מאמינים כי אזרחי המדינה אינם אלא חבר שוטים נבוכים שניתן לתעתע בהם. מדובר לאמיתו של מצב בשערורייה שאין לה מחילה; הבטחתו של ראש הממשלה כי בתגובה להמשך הירי החמאסי תהיה "כתישה" של עזה, מעידה יותר מכל על תלישותו של האיש הזה מהמציאות הישראלית, ואולי לא יהיה לו חלק או נחלה בהיסטוריה העברית.

לחזור ושוב ושוב כביבי נתניהו למכבסת מלים מסמורטטות מרוב שימוש מכלים, כגון "הסדרה", "הסכם", תהדייה" ועוד פיצוחים מצחינים הנפלטים מגרונותיהם של מנהיגינו הכושלים, מחדדת עד חנק את תחושת אובדן כבודנו כמדינה. דרך חתחתים אליה מובילים אותנו ראש ממשלה והצל הדבק בעקביו, הרפתן נאמנו מהקיבוץ; שני אלה לא היו ולא יהיו אנשי בשורה. ואם יהיו, אשא תקווה בלב-שלם שטעיתי בהם ובלבד שלא תתאחר שעה ולא ימוג רגע נכון מפניהם.

הנה, למשל, ניסיונו הכושל של מר נתניהו, מגדל אור בתורת המנהיגות ורמיסת הטרור בעולמנו המסוכסך, להציג בצדק את החמאס הרצחני כמקבילו של דאעש המעורר מורא במערב ובארה"ב, מעיד על כסילות שאינה נתפשת; שכן אם זו תפישתו את החמאס, כיצד הוא שוב חוזר למחוז כשליו, וממשיך את להטוטי המשא-ומתן חסר הערך עם אותו ארגון רצחני שכל כוונתו לחסל את מדינת ישראל ולקצור בהזדמנות חגיגית זאת את תושבי הארץ? די להיווכח בחיסולי הזוועה בחוצות עזה של החשודים כביכול בשיתוף פעולה עם המודיעין הישראלי, בכדי לשער מהן התוכניות השטניות שרוקמים אנשי החמאס לגבינו.

יתרה מזו, אפילו תהיה תבונתו של ביבי מחוררת כגבינה שוויצרית, ניתן להניח כי זכרונו עדיין שלם לזכור כי מעולם לא כיבדו אלה, אנשי האיסלאם הקיצוני בעזה, על-פי צו אמונתם, הסכם כלשהו עם כופרים כאותם יהודים שהם כידוע ממוצא הקוף והחזיר. מי שמצוי במקצת בנאמר בקוראן יודע כי למאמינים הרשות נתונה להערים בשקר ובכזב על כל יריב ואויב המבקש לשים קץ לסכסוך דמים. אצל אלה כל הסכם נועד לשם מטרה זו בלבד.

אם אכן זו עובדה שאין להכחישה - מדוע ממשלת ישראל במקום לשמור לעצמה את כל האופציות הנגזרות מהיותה בעלת יד מנצחת באמת במלחמה עם אויב נחוש, מכשכשת בזנבה הקצר למצוא חן בעיני א-סיסי בקהיר, למעשה ממש מפילה תחנוניה לפניו שיסייע בהחזרת "השקט". ואם לא די בכך הרי זו הממשלה שמסיבות שאיש לא טרח להבהירן לציבור, מעוררת רושם קשה שעדיין היא מעדיפה את שלטון חמאס בעזה. האם הסיבה לכך טמונה בעובדה שלפתע ביבי בניגוד לכל פרקי תורת מדיניותו המבולבלת נאלץ להתייחס לאבו-מאזן לא כאל מוקצה אלא כאל "פרטנר" נחשק שהוא שועט בדהרת אבירים להתחמם בחיקו?

ההצגות והעמדות הפנים המביכות האלה מעידות שהמדינה מנוהלת בידי אנשים שהתנהלותם מזוגזגת, אין לסמוך עליהם, אין לבטוח בשיקול דעתם, ואין בהם שמץ של כבוד לאומי.

באזור רותח כשלנו הנמצא ברעידת-אדמה מתמדת, גם לכבוד לאומי יש פירושים שונים. לכשעצמי תמיד הסתייגתי משימוש במושג זה שהוא ככיסוי לצעף בו מעשים רצחניים ופרימיטיביים שאין להם מקום ואין דרך לגנותם כראוי להם. אבל מה לעשות ומושג זה משמש מטבע עובר לסוחר במאבקים על "כבוד" בקרב עמי המזרח התיכון שמקור מחשבתם מעוגן אי-שם בחשכת ימי האנושות בתחילתה?

כנראה שכאן, במזרח התיכון, אנחנו חלק מעולם של עובדי אמונות יצריות הממשיכות לקום על החברה האנושית. מי שחפץ בחיים ובחרות חייב להתמודד עם מבקשי נפשו מתוך זרוע נטויה. מכאן שהמושג כבוד לאומי אינו סתם סיסמה ריקה. לצערי אני מוצא עצמי מתחמץ על שהכבוד הלאומי שלנו נרמס בידי מי שאמור לשמור עליו.

כבוד לאומי מחייב מהפכה באסטרטגיה המדינית של ממשלת ישראל. הבעיה שהמדיניות הזאת שמורה כסוד חסמב"ה כמוס מפני שמעולם לא הובהרה, בעוד שבמקביל לטירוף הח'ליפות המתפשטת, ניכרים סימני רציונאל מתחדש בסעודיה, במצרים ובעוד מקומות המעניקים יסוד לחשיבה שונה מזו שהורגלנו בה; איחוד אינטרסים כזה מחייב הדברת החמאס בטרם הידברות רחבה יותר.

אולם דרך התנהלותם של ראש הממשלה ושר הביטחון המחפשים מתחת לכל שטיח סיכוי ל"הסדרה", פורטת אצלי על מיתר של רתיעה מפורשת מהם. שכן כנראה גישתם מסתמכת על הנחה מוטעית שאין דרך להכניע טרור. אילו קצת הייתה רגישות אצל הראש ושר בטחונו לגבי התדמית הנעבעכית הזאת שהם עצמם מדביקים לנו אולי בהיסח דעת, כי אז לא היינו חוזרים ל"הסדרת" קהיר שמראש ידוע כי אין בה תוחלת ולא תועלת ולא הישג כלשהו ונצא משם חפויי-ראש חבוטים כאילו אנחנו אלה שהובסנו.

טרור אפשר להביס וחובה לעשות זאת. טרור הובס לאורך ההיסטוריה פעמים רבות. אלמלא הובס מכבר האנושות הזאת פניה היו מושחתים עד שהייתה נדמית למפלצת שנועדת להזוויע את הנועץ בה מבט. ואולי מאחורי המסכים השונים זו האמת.

אבל בכדי להביס טרור צריך את צה"ל מהעבר הלא רחוק, שמבצעיו הצטיינו בדמיון בהעזה ובמקוריות המפתיעה את האויב במקום שהוא איננו מצפה למצוא בו אותנו. חיסול המנהרות בידי יחידות חיל ההנדסה הוא הישג, אבל רק חלק ממערכה שמעולם לא נבחנה עד סופה. אולי מפני שבאמת אין לנו כבוד כנתפש אצל אויבינו. אולי מפני שאין בכוחנו להגן על תושבי נחל עוז, סמל בתולדות עם ישראל, שהתמודדו במשך חמש-עשרה שנות עם "טפטופים" שאיש מאתנו לא חווה מוראותיהם מעולם לא בדחיסות שכזאת.

המבצע הנוכחי חוזר ומעיד כי מדינת ישראל הייתה חזון התנועה הציונית המדהימה וקמה למען יעד אחד מוצהר באלף ניסוחים: לחזור לארץ אבות בכדי להקים בשממה הזאת מחדש את המולדת שתעניק מקלט וביטחון לכל יהודי שירצה בכך. את הדרמה המתסכלת שלפנינו מבטאים ישובים אחדים לאורך הגבול המשותף עם הרצועה העזתית. גיבורי הדרמה הזאת הם כמה עשרות אלפים אנשים רגילים, אוהבי-ארץ, שעברו משבי רוח לוהטת הפורצת ממעי הגיהנום - ונותרו מופקרים לגורלם, בעוד כולנו ממשיכים בשיגרת חיינו מבלי להתוודע לאמת הפשוטה כי מתקרב הרגע בו כולנו נהייה חתומים בחותמת הרת גורל של היהודי הנרדף.

חמש-עשרה שנים מדינת ישראל התכחשה לתנאים הבלתי-נתפשים בהם נאלצים אנשי "עוטף עזה" לחיות בחוסר ביטחון מוחלט. אפשר להתפעל מנחישותם, מאהבת ביתם וארצם, אבל אין זה משנה את העובדה כי כיום למדנו לדעת כי כל תושבי מדינת ישראל הם בני משפחת עוטפי הרצועה העזתית הרצחנית. גם מהאמת הזאת מתעלמים מנהיגינו הנודעים לתפארת מדינת ישראל. למה?... מדוע הפניית הגב הזאת שלהם?...

הממשלה, בקיימה כל צורת משא-ומתן עם החמאס מנציחה את העובדה המרה שישראל אכן איננה בטוחה יותר לתושביה היהודים. עזות מצח וגסות-רוח היא לשמוע מפי חברי הביבי-נט את תביעתם מתושבי הישובים סמוכי רצועת עזה להתאפק ולגלות סבלנות.

אם מה"הסדרה" המגוחכת אליה חותר נתניהו גם יתברר כי ממשלת ישראל הסכימה להעניק כניסה לתחום ישראל לאלפי עזתיים כרצונם - כי אז, לכל השדים והרוחות, מי צריך לחיות כאן כשליהודים אין דרך להגן על הפעוטים שלנו הנופלים כל רגע לארץ ובידיהם הקטנות מכסים את ראשיהם?

זה מצב לא רק של אי-כבוד, אלא ביזיון היסטורי.

עזיבת נחל עוז, סמל ההתישבות וההתנחלות האמתית בימיה הראשונים של המדינה, הוא אות קלון שיוטבע בממשלות ישראל האחרונות. אינני מדבר על נטישה. אנשים אלה מעולם לא נטשו ולא ינטשו. הם עזבו כמחאה נואשת מול ממשלת ישראל שהניחה לביזיון הלאומי של הפקרתם להימשך חמש-עשרה שנים.

תושבי נחל עוז וחבריהם מיתר הישובים שמנגד לרצועת השנאה והדמים, הם הם המופת להתישבות בשם המדינה שמתחברת עם החלוציות הציונית כחוליה שאין חזקה ממנה, הם ולא התנחלויות יהודה ושומרון שבוצעו בעזרת כידוני צה"ל ובאונס ממשלות ישראל, כשהם אוזקים לפרקיהם פסוקי תפילה לאלוהינו יציר כפות אבותינו שהושבנו על כיסא הדרו במרומים.

משה דיין, דמות גדולה מהחיים שנחלקת בין מעריצים מושבעים לבין מבקרים חריפים, היה בעל תכונת סופר בעל השראה מופלגת מהשורה הראשונה, ובעל ניסוח מקורי ועברי שלא היה שני לו בזירה הפוליטית מאז ומעולם. לא ישכח מאתנו הספדו הנוקב את המא"ז של נחל עוז בשנת חמישים ושש, רועי רוטברג. כבר אז, בהתייחסות גלויה וחסרת-להטוטים במתבוננים בנו מעזה וקנאתם בוערת נוכח פריחת אדמותיהם מהעבר, קבע דיין את הצפוי לנו בעתיד מרצועת עזה, ואמירתו גלויית הלב יש בה לא רק מראייתו של מנהיג מלחמה המחפש שלום, אלא מרוח נבואה הנחה על כתפיהם של יחידי סגולה.

בין דבריו הבהירים והנוקבים כקינה לאומית, אמר משה דיין: "אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו."

שורות נוקבות אלה אינן רק הספד מלפני חמישים ושמונה שנים שיש בו נימת קינה על הלוחם-הנער שהאויב התעלל בגופתו עד לעקירת עיניו כשמשון שקדם לו בפלשת; דיין כדרכו הפתיע גם הפעם בהנפת מראת-ענק היסטורית מול שערי עזה לראות עד-תהום את המצפה לנו במשך דורות. שורותיו בעלות ההד התנ"כי המובהק והצלול הן צוואה שתלווה אותנו עוד זמן רב, ומי שאינו יורד למשמעותה החדה ישלם כדבריו של דיין במחיר החיים תמורת "חשבון ההסדרה המכזבת".