נניח שמפלגה כלשהי מקבלת תרומות אסורות בגובה מיליוני ואפילו עשרות מיליוני שקלים. תרומות אסורות – דהיינו מעבר למקסימום הקבוע לכל תורם, תרומות מתאגידים או תרומות מחו"ל. ונניח שאותה מפלגה מנצחת בבחירות או הופכת להיות שותפה בממשלה. ואז בא מבקר המדינה ומגלה את אותן תרומות אסורות. מה קורה?

התשובה המעשית: כמעט כלום. ראשית, משום שהגילוי הזה יבוא שנה ויותר לאחר הבחירות. שנית ועיקרית, משום שתוצאתו היחידה תהיה בתחום הכספי. האחראים למעשה לא יועמדו לדין, ובוודאי שתוצאות הבחירות לא ישתנו בדיעבד. החור הזה בחוק מימון המפלגות מהווה תמריץ לעבור עליו, מתוך ספק-ספיקא: ספק אם המעשים יתגלו, וספק אם העונש עליהם יזיז לנו.

את המצב הזה צריך לשנות. ודאי שאין לקבוע שעבירת מימון, חמורה ככל שתהיה, צריכה להביא לגריעת מנדטים. אבל הביקורת צריכה להיעשות בזמן אמת, הממצאים צריכים להתפרסם יומיים לפני הבחירות והאחראים צריכים לעמוד לדין פלילי ולהישלח לכלא. רק כך ניתן יהיה למנוע את התופעה של קניית שלטון, שלא צריך להסביר עד כמה היא פסולה.

החמרת מחלתו של השר אורי אורבך – ומכאן שלוחים לו, מכל הלב, איחולי החלמה מהירה ורפואה שלמה – מעוררת שאלה עדינה ואף כואבת: מה צריך לעשות כאשר מועמד לכנסת הופך לנבצר? ומה אם היה מדובר, חס וחלילה, במי שעומד בראש מפלגה? או במועמד לראשות הממשלה?

יש כאן חור בחוק, כי את הרשימות כבר אי-אפשר לשנות, וככל שידיעתי מגעת (וקראתי את חוק הבחירות שלוש פעמים השבוע) – מועמד אינו יכול להתפטר מהרשימה. לכן, מבחינה פורמלית, גם מועמד שאינו יכול להתמודד מסיבה כלשהי – צריך להישאר ברשימה. ככל שאני מבין נכון את חוק הבחירות, אפילו מועמד שהלך לעולמו יישאר ברשימה. את זה צריך לתקן, כך שניתן יהיה להוציא מן הרשימה מועמד בשל כוח עליון (כולל הרשעה בפלילים) ממש עד לפתיחת ההצבעה. ושוב: רק בריאות טובה לכל המועמדים.

אני לא יודע מה ייכתב בדוח מבקר המדינה על הוצאות מעון ראש הממשלה. אני כן יודע, שמשרד ראש הממשלה נתן בתוך יממה שתי גרסאות שונות לגבי ההוצאה על בקבוקי יין (נושא שכשלעצמו הוא ממש קטנוני, בהתחשב בעובדה שבית ראש הממשלה הוא גם מקום אירוח רשמי). כיום אין נהלים מחייבים בנוגע למסירת מידע לציבור על הוצאות כאלו, ומן הראוי שיהיו.

יש לי הצעה סופר-פשוטה: דוח ההוצאות של המעונות הרשמיים – משכן נשיאי ישראל ובית ראש הממשלה – יפורסם לציבור במתכונת דוח שנתי של חברה בורסאית. לאמר: עם חוות דעת של רואה חשבון, בפירוט מירבי ולכל המאוחר עד 31 במרס של השנה העוקבת. לא צריכה להיות בעיה להכין אותו, כי כל הנתונים אמורים להירשם בזמן אמת, וביקורת רואה החשבון עליו ממש לא תהיה יקרה. זה גם יעודד חיסכון ונקיון כפיים, גם ימנע לזות שפתיים וגם ימנע עלילות מיותרות.

הדוח הראשון של נציבת הביקורת על הפרקליטות, הילה גרסטל, מגלה שני חורים משמעותיים בסמכויותיה. האחד: יכולתו של היועץ המשפטי לממשלה למנוע בדיקה של נושאים תלויים ועומדים. השני: יכולתה של הפרקליטות למסמס מסקנות אופרטיביות נגד פרקליט/ה, בנימוק שהעניין מצוי בטיפול פנימי.

אם זה המצב, צריך להחזיר את הנושא לפתחה של הכנסת ולעגן את הנציבות בחוק ולא בהנחיה של היועץ המשפטי לממשלה – שניצל את מעמדו כדי להחריג את עצמו מן הביקורת ולהעניק לעצמו זכות וטו עליה. אם זה המצב, צריך להבהיר שהמלצה של הנציבות היא הוראה לביצוע, בכפוף כמובן לכל הזכויות העומדות לפרקליט/ה כמו לכל עובד מדינה. מה שבטוח הוא, שאסור להותיר בעינה את יכולתם של בכירי הפרקליטות לסרס את הביקורת עליהם.

שעות אחדות לאחר התאונה הקשה בצומת להבים, התגאה יוחנן דנינו בכך שבשלוש השנים האחרונות ירד ב-6,000 מספר הנפגעים בתאונות דרכים. נכון, אך כמו תמיד אצל דנינו - זו אמת חלקית בלבד, ולא רק לנוכח העובדה שהמשטרה היא לא הגורם היחיד שיש לו השפעה על תאונות הדרכים (יש כבישים, תשתיות, הסברה, בטיחות הרכב ועוד). הנה הנתונים החשובים שדנינו השמיט.

בשנת 2014 נפגעו בתאונות 21,666 בני אדם - ירידה של 11% לעומת השנה הקודמת. לעומת זאת, מספר ההרוגים כמעט שלא השתנה: 314 מול 316. מספר התאונות הקטלניות עלה אשתקד ב-4%, והמגמה הזאת נמשכת גם בתחילת 2015: בינואר השנה נהרגו בכבישים 29 בני אדם, לעומת 18 בלבד בשנה שעברה ו-27 לפני שנתיים. מאז החלה תוכנית המפנה, בה דנינו כל כך מתגאה, אומנם נרשמה שנה אחת של ירידה חדה במספר ההרוגים - שנת 2012, בה נהרגו 301 בני אדם לעומת 398 בשנה הקודמת. אבל מאז יש עלייה עקבית במספרם, וכאמור היא נמשכת גם השנה.

מאחר שלעיתים נדמה שדנינו עוסק בהופעות וביחסי ציבור יותר מאשר בניהול המשטרה, כדאי שלפחות את זה יעשה כמו שצריך וכמו שניתן לצפות מקצין בכיר. לא שישמיט את מה שלא נוח לו, כאילו היה אחרון היחצ"נים, אלא ידבר בכנות על הכשלונות לצד ההצלחות. אבל זו כנראה דרישה מופרזת.

בנושא הזה דווקא אין חורים, לפחות מבחינה רגולטורית. תקנון האתיקה של מועצת העיתונות קובע: "עיתון ועיתונאי יבחינו בפרסום בין פרסומת לחומר מערכתי, באופן שלא תפורסם פרסומת הנחזית כחומר מערכתי". ואם תאמרו שמדובר בתקנון וולונטרי, הנה מה שאוסר חוק הגנת הצרכן: להטעות צרכן בעניין "הטיב, המהות, הכמות והסוג של נכס או שירות" – וכאשר מציגים לקורא תוכן שיווקי (דהיינו פרסומת) במסווה של תוכן מערכתי, ודאי שזו הטעיה בנוגע לטיבו ומהותו של הפרסום.

מה שאין זו אכיפה של התקנון ובעיקר של החוק. חלק ניכר מאמצעי התקשורת בישראל מוסרים לכולנו פרסומות קנויות המתחזות להיות ידיעות אוביקטיביות, בלא שמץ של רמז על כך. המפרסמים אוהבים את זה; ככלות הכל, יש הרבה יותר סיכוי שהציבור יאמין לידיעה עיתונאית מאשר לפרסומת. אמצעי התקשורת מתמכרים לזה, כי כאן נמצא הכסף הגדול. ומה עם האתיקה? לא מעניינת. והחוק? לא מטריד. והקוראים? לא חשובים.

מבחינה זו, יש חשיבות רבה לבקשה לתביעה ייצוגית נגד ynet שהוגשה השבוע. זוהי הפעם הראשונה בה מתבקש בית המשפט להתמודד עם סוגיית התוכן השיווקי, וחשוב מאוד שיינתן פסק דין – או לכל הפחות החלטה שתקבע האם לאשר או לא לאשר את התביעה. במילים אחרות: מן הראוי ששני הצדדים יביאו את הסוגיה העקרונית לפתחו של בית המשפט, ולא יתפשרו כפי שקורה כמעט תמיד בתחום הייצוגי. כשלעצמי, אשמח אם התביעה תתקבל, ובמיוחד אם בית המשפט יבהיר מה מחירה של הטעיה כזאת.