׳זה לא נקרא׳,
אמרה לי בפסקנות חברתי אורה, שישבה מולי בישיבה מזרחית על המדרכה, בחזית של כניסה ארבע, בבלוק הארוך בו התגוררנו. היא הייתה ילדה ג'ינג'ית מנומשת, שהצדיקה, ברוב המקרים, את התכונות הסטריאוטיפיות שיוחסו לאדומי השיער.
׳זה כן נקרא׳ עניתי לה מתוך שכנוע פנימי עמוק, מנסה לשוות לקולי גוון בוגר וסמכותי.
׳זה לא, זה לא נקרא דומם. מה פתאום, את סתם מקשקשת בקומקום, שירלי׳
הבטתי בה בארשת הידענית ביותר שיכולתי לגייס, כאחת שיודעת לבטח שההסבר המשכנע נמצא באמתחתה.
׳תסבירי לי למה לא, אבל כדאי שזה יהיה גם הסבר משכנע׳.
לעומת אורה, כרטיס הביקור שלי היה דווקא המזג הרציני והמיושב שלי. מין ילדה שקטה ועצורה שכזו ורצינית להחריד. הדודה זהבה, אחות אבי שנישקה אותי תמיד בנשיקות לחות ומלאות רגש, אמרה עלי, תוך שהיא משחררת אנחה כבדה, שאני לא באמת ילדה, אלא מבוגרת שהתחפשה לילדה...
האמת היא, שבתוך תוכי, הייתי קצת חסרת ביטחון וכלל וכלל לא הרגשתי בוגרת. לפני ששחררתי מפי משפטים לאוויר העולם, חשבתי ביני לבין עצמי אם יש להם בכלל ערך ואולי הם בכלל טיפשיים ומיותרים. ילדים אחרים, בעיקר בנים, היו פולטים החוצה, בלי שום מסננים, כל מה שעלה להם בראש, ואפילו שזו הייתה שטות מוחלטת, אבל מוחלטת. והכי מפתיע, שכאשר כולם צחקו לדבריהם והסכימו שזו איוולת גמורה, לא עשה רושם שהיה איכפת להם בכלל. עובדה, הם המשיכו תמיד באותה הדרך, כאילו ועל ילדים אחרים צוחקים כולם על ולא עליהם,...
אני התביישתי לדבר שטויות. לפני שדיברתי בציבור, ניסיתי לדמיין איך הדברים שאגיד יתקבלו אצל השומעים, איך אראה בעיני ילדים אחרים. בכלל,
מאד העסיק אותי מה אומרים עלי ומה חושבים, אפילו שאימא תמיד עודדה אותי להביע את דעתי, גם אם אחרים יחשבו שאין בכך טעם בכלל. המנטרה הקבועה שלה הייתה: ׳בכלל לא חשוב מה אומרים וחושבים עליך אנשים אחרים. מה שחשוב זה מה שאת אומרת על עצמך, חמודה שלי...׳ ובדרך כלל גם צרפה נשיקה קלילה כזו על הלחי וליטפה את ידי בחיבה.
הוויכוח הנוקב שלנו ביחס ל׳דומם׳ המשיך בעוצמה ואורה הגנה על עמדתה בלהט ששמור רק לאדומי השיער.
׳ירח זה לא דומם, הירח מקיף את כדור-הארץ... או ש...' היא חישבה משהו במבט מתאמץ להיזכר, פניה השתנו, ארשת של ספקנות נחה עליהן, אבל בה בעת היא נאחזה בדעתה הקודמת, התקשתה להחליט...ניתן היה לראות את המאבק הפנימי על פניה הקטנות. אחר כך כבר לא נשמעה פסקנית כל כך.
השבתי לה בתרועת ניצחון...
׳את צודקת. הוא באמת מקיף את כדור-הארץ.... כל חודש הוא משלים סיבוב...
אבל הוא לא אוכל ולא נושם ולא מתרבה...לכן הוא נחשב דומם...׳
בדרך כלל אני לא כל כך בטוחה בעצמי...אבל הפעם, הייתי משוכנעת בצדקתי. רק לפני שבוע הכנתי שיעורי בית בנושא הירח מתוך 'מכלל', האנציקלופדיה עם עשרים הכרכים שתפסה את המדף המרכזי בספרייה הקטנה שלי.
אבל היא, כהרגלה, לא ויתרה. היא הייתה תחרותית להחריד, אורה חברתי, והכי הרבה שנאה להפסיד...חברות איתה דמתה למשחק מחניים אינסופי, לקרב הורדת ידיים שלא נגמר...תמיד הייתה מוכרחה לומר את המילה האחרונה, גם אם ידעה בתוך תוכה שאינה צודקת. הגאווה היא שמנעה ממנה להודות בטעויות.
לא עלה בדעתה להיכנע ואז היא שלפה את התשובה המנצחת:
׳בכל מקרה, ירח הוא לא דומם. קוראים לו גרם בשמים וזה לא עצם, כמו שולחן, למשל׳,
הייתה זו שעת בין הערבים של אביב מתפרץ. העצים עמדו במלוא לבלובם וגינות הפרחים תעתעו במתבוננים בקשת הצבעים המרהיבה ששטפה את העיניים והרחיבה את לב המתבוננים. ריחות האביב והפריחה נישאו באוויר והדשא הגדול שלפני הבלוק שקק ילדים ואמותיהם. החורף גווע באחת ורוח קלילה הביאה עמה תוך השכונה הקטנה את ריחות הפרדסים מרמת השרון הסמוכה.
היינו בעיצומו של משחק ׳ארץ- עיר׳ על פיסות נייר שנתלשו ממחברת העברית המרופטת שלי. ישבנו זו מול זו, בישיבה מזרחית, אוחזות זנבות עיפרון בידינו, וממלאות ברוב חשיבות אחרי חשיבה מאומצת את הטורים הרוחביים.
בשנייה בה חישבתי מה להשיב לה, ניצבו מולי זוג רגליים גבוהות לבושות בבד גברדין שחור שבסופן נעלי מוקסינים תכלכלות. אף פעם לא ראיתי נעליים בצבע תכלת ובטח שלא כ א ל ה. הרמתי את ראשי אל האיש והזר הביט בי במבט שואל. ממקום מושבי על המדרכה, הוא דמה בעיני לענק, כאילו ויצא ממש ברגע זה מתוך הספר 'הענק וגנו', או לחלופין, כאילו ונחת בזה הרגע בחללית מכוכב אחר, ואולי בכלל מהירח. מין דמות משונה שלא הייתה דומה כלל וכלל לאנשים שהתגוררו אצלנו, בשכונה הקטנה מצפון לירקון.
בעיני, עיני ילדה בת 10, הוא נראה כמי שראשו בשמיים. שערו היה שחור ודליל, פניו מאורכות וחרוצות בשני קמטים עמוקים לאורך פניו. ומבע פניו התחלף והפך משועשע.
׳סליחה שאני מפריע לכן במשחק... אני לא כל כך מכיר את המשחקים של הילדים, כאן בארץ ישראל...׳
׳ארץ עיר', אנחנו משחקות ׳ארץ עיר', הפליטה לעברו אורה.
׳מה שלא יהיה׳ הוא הרים את ידו לאות ביטול ואחר כך התבונן לעבר הדירות בקומות העליונות... ׳כאן זה כניסה 4? מה קורה כאן בשכונה הזאתי? אין פה בכלל שילוט. לאן הגעתי בכלל?׳
הוא דיבר בעברית מהוססת, משובשת משהו ובמבטא זר.
אורה התרוממה בזריזות והביטה בו בסקרנות
׳אדוני, הגעת למקום הנכון. את מי אתה מחפש?׳
׳את אף אחד... זאת אומרת... רק את הדירה שהשכרתי כאן. סליחה, שכרתי. ככה נכון להגיד בעברית. נכון?...אני צריך להיפגש שם עם המתווך..׳.
ברגע הזה התרוממתי גם אני, עמדתי בסמוך אליו ובחנתי אותו בדקדקנות. הוא לבש חולצה לבנה המעוטרת בציורי פרחים צבעוניים, על ראשו חבש בארט חום ונראה היה כאילו יצא מסרט של
אלביס פרסלי שצולם בקריביים. הוא לא נראה בכלל כמו ההורים שלנו, שהיו לבושים תמיד בבגדים סולידיים, שמרניים, ללא שום סממן חריג ויוצא דופן.
׳אתה בטח מתכוון לדירה של משפחת לבנון... רק הדירה שלהם ריקה כאן בכניסה׳. שמחתי להוכיח את בקיאותי ברזי השכונה.
משפחת לבנון נסעה לפני מספר חודשים לשליחות ביטחונית באפריקה, כמו רבים מאנשי הפרבר בו התגוררנו. זה היה נפוץ בשכונת ילדותי, שכונת אנשי קבע שחלק ניכר מהם יצאו עם משפחתם למדינות אפריקה הצעירות כדי לתרום להן מניסיונם הצבאי.
זו הסיבה שמפעם לפעם התארחו בבית הספר היסודי שלנו משלחות רשמיות מאפריקה ביחד עם נציגי ממשלה מכובדים. היינו תמיד מביטים בהם בסקרנות מהולה במבטים משועשעים, לנוכח בגדיהם הצבעוניים והתרבושים שחבשו הנשים המכובדות על ראשן. כל ביקור כזה היה יום של חג בבית הספר. בדרך כלל הושבתו הלימודים, נערכו טקסים רשמיים עם האורחים, עם הנפות דגלים, ביקורים בכיתות ושיעורים ׳לדוגמה׳. בשיעורים הללו נדרשנו לשבת בידיים משולבות על חזינו ולא להניח מרפקים על השולחן...אלו מאיתנו שבכל זאת התעייפו, זכו למבטים נוקבים וכעוסים מהמנהלת שהביטה בנו כל העת בעיני הנץ שלה. מקהלת בית הספר ולהקת המחול הופיעו בחצר המרכזית של בית הספר, אחרי שהתכוננו לכך במשך שבועות ארוכים.
כן, והיו גם הריקודים המשותפים עם האורחים שאותם דווקא אהבתי. תמיד בסוף החלק הרשמי. ריקודי הורה במעגלים גדולים כשהאורחים המכובדים מתערבבים בינינו ורוקדים איתנו בשמחה לצלילי שירי ארץ ישראל. הם לא היו נבוכים כלל וכלל ונראה שנהנו להשתטות ולשבור את האווירה הפורמלית של קבלת הפנים. היה גם נדמה לי שהם מכירים חלק מהשירים ומזמזמים אותם.
כששאל אותי האיש הזר על דירתה של משפחת לבנון, עניתי לו בטבעיות, כאילו כל העולם יודע- ׳מה, לא ידעת? הם באוגנדה, זו יכולה להיות רק הדירה שלהם׳.
׳מה את אומרת ילדה, אוגנדה, את בטוחה?׳ והוא הביט בי במבט רציני שהביע אי-אמון בדבריי.
׳אני לגמרי בטוחה כי הבת שלהם, נילי, למדה אתי עד כיתה ה׳ ועכשיו היא שולחת לי גלויות יפות כאלה משם...׳.
׳רגע,,,, ׳ לפתע השתתקתי. בתוך תוכי שאלתי את עצמי לשם מה נידבתי לאיש הזר את המידע הפרטי הזה. ובכלל, ללבי התגנב חשש שגיליתי אולי סוד מדינה שהשתיקה יפה לו.
׳קומה שלישית אתן אומרות?׳ הוא לא המתין לתשובה וכבר עלה בצעדים זריזים, נלהבים משהו, במדרגות הבטון הרחבות לדירה.
הבטנו זו בזו ללא מלים ושתקנו.
אחרי דקה בערך, ביטאה אורה את מה ששתינו הרגשנו - ׳הוא נראה לי מוזר קצת׳.
הנהנתי בראשי. הבנתי היטב למה היא מכוונת בדבריה. האיש לא התאים בכלל לפרופיל של אנשי השכונה, שנראה היה כאילו יצוק מאותה תבנית אנושית. אצלנו בשכונה, היו האנשים המבוגרים רציניים כאלה, כאילו ומשא כבד של אחריות ומחויבות מונח על צווארם. הם גם התלבשו, בדרך כלל, בבגדים סולידיים והמבטא שלהם לא היה משונה, כמו של האיש הזה, שכאילו הגיע משום מקום.
בהחלטה של רגע נכנסה בי רוח בלשית, אולי בהשפעת ספרי ׳השביעייה הסודית׳ של אניד בליטון
׳בואי נעקוב אחריו לדירה...׳ .
התנפלנו על המדרגות ולאחר דקה אחת עמדנו מול הדלת הפתוחה למחצה, ממהרות לחפש מסתור כדי שלא נתגלה...
מבעד לדלת הפתוחה למחצה הצלחנו לקלוט שברי משפטים, בייחוד בזכות קולו הגבוה של הזר...
׳רק לכמה חודשים, לא צריך לחתום חוזה לשנה...אני כאן בשליחות מסחרית...זה מתאים להם כמה חודשים? יופי׳
מבעד לדלת הבחנו בלחיצת יד ואז לפתע יצא הזר במהירות מהדירה.
מיהרנו להימלט לקומה העליונה, אך הוא הבחין בנו בחטף ועצר את הילוכו.
אורה כבר הספיקה להתחמק ממבטו, אך את גבי זכה לראות, כשהסתובבתי, ננעצו עיני במבטו והוא היה מופתע ומשועשע גם יחד.
׳אתן עוקבות אחרי, ילדות? זאת קבלת הפנים שאתן עורכות לשכן החדש בשכונה? מי לימד אתכן נימוסים? קיבלתי את הרושם שהאנשים כאן הרבה יותר מנומסים וידידותיים...׳
קפאתי במקומי כשצמרמורת מטלטלת את גופי. הוא ירד במהירות במדרגות ונעלם כרוח סערה.
החלטנו, אני ואורה, שנמשיך לעקוב אחרי השכן החדש. אחר תנועותיו, האנשים שיגיעו לבקרו, העיתונים שיקבל והדואר שינחת בתיבה הפתוחה בחזית הכניסה. השכן הזה היה כמשב רוח רענן בעולם הקטן והמשעמם שלנו. בשכונה הסגורה שכלום לא קורה בה. שכונה שבה אותם אנשים באים, הולכים, נוסעים וחוזרים, וגם ידענו בדרך כלל לאן. נשים מבשלות, לרוב אותם מאכלים.... איך אני יודעת? כי בבלוק שלנו ידענו מה מתבשל בסירים של האימהות, לפי הריחות, ולכל יום היה את הריח שלו. וגם מפעם לפעם אכלנו זו אצל זו וטעמנו... וגם ידענו אילו אימהות לא מבשלות בכלל, 'הפרינססות', כמו שאימא שלי אמרה.
במקרים האלו, הילדים ברי המזל שלהם היו ילדי מפתח כאלה, שאכלו אצל המטפלת, או בקיוסק במרכז המסחרי, או באולם האוכל של בית הספר. שם, איש לא הציץ בצלחת ודרש מהם שיסיימו הכל - אחרת לא יוכלו לצאת לשחק בחוץ...
כמו שכבר הבנתם, החיים בשכונה שלנו היו שגרתיים ואפרוריים למדי.
השכן החדש הסתגר רוב הזמן בתוך ביתו, אך מפעם לפעם הבחנו בנשים מפורכסות המגיעות לבלוק, מציצות בחשש אל השלטים הקטנים ואל תיבות הדואר, מחפשות את המקום הנכון ומוצאות לבסוף את דרכן אל הקומה השלישית, לדירתו. לעתים אף סייענו להן בכך, עוד לפני שהן אפילו שאלו...ניחשנו שזהו היעד אליו פניהן מועדות...
היציאה מן השכונה החוצה, לעיר הגדולה, הייתה חגיגה של ממש. אך לי, לא היו הרבה הזדמנויות לחגיגה כזו. במשך שנים ארוכות היציאה החוצה התרחשה פעם בשבועיים, במוצאי שבת, כאשר נסענו בקו 42 לדרום תל אביב, לשכונת פלורנטין. שם גרו סבא וסבתא בדירה קטנה בקומה השלישית עם אריחי פסיפס מצוירים והמון חתולי חצר רעבתנים.
במוצאי שבת, פעם בשבועיים, היינו מתלבשים יפה, המשפחה שלי, זאת אומרת, אבא ואימא ואחי הקטן ואחר כך גם אחותי התינוקת והעגלה הכבדה.
היינו ממתינים בתחנה לקו האוטובוס ואף פעם לא ידענו אם זה יארך 5 דקות או 50. לא פעם אחת ולא פעמיים אפילו התייאשנו וחזרנו הביתה כי האוטובוס 'שכח' להגיע.
אבל גם אז, דרך חלונות האוטובוס, בדרך לסבי וסבתי, ראיתי את העולם רק בחושך, בלי האבק והלכלוך, ומבלי להביט בפני האנשים הנחפזים לעבודתם והטרודים בבעיות יומם. והחושך קצת מתעתע, כי הוא מחליק קמטים ומטשטש פגמים והופך את הרחובות המאובקים ליפים ונוצצים ומנוקדים באורות ניאון ובשלטים צבעוניים. אז אפשר לומר שראיתי פעם בשבועיים את חציו של העולם, חציו החשוך. אחר כך, אחרי מסע ארוך שנמשך קרוב לשעה, דרך רמת גן ותל אביב, היינו יורדים בתחנה של בית רומנו, איפה שהיה פעם בית חרושת לשוקולד. ובדרך, באוטובוס, התפללנו שתהיה קצת רוח כדי שנוכל לשאוף לקרבנו בתאווה את הריח המתוק ולשוט על-כנפי הדמיון המתוק ולחלום על הררי שוקולד בצורות שונות.
זה היה החלק שהכי אהבתי בביקור אצל סבא וסבתא, כי כולם דיברו שם רומנית או אידיש ואכלו עוגות לייקח שנתקעו בגרון ושתו שפריץ, שזה סודה עם טיפת יין.
אז כדי להכניס קצת עניין לביקור, אני ואחי היינו משחקים במחבואים, בעיקר בחדר המדרגות, שם היה מסדרון פתוח שחיבר בין שתי כניסות ואפשר היה לעלות בצידו האחד ולרדת בשני.
לפעמים, במשחקים שלנו, היינו מפחידים את הגברת רימר שהתגוררה לבד בקומה הרביעית, וכשהייתה יורדת באיטיות במדרגות, היה פתאום קופץ ילד בחושך משום מקום, והיא הייתה נבעתת, אוחזת בחוזקה במסדרון הברזל ונאנחת אנחה גדולה, כדי להשיב לה את רוחה. אחר כך הייתה מנגבת את פניה בממחטת בד רקומה ששלפה מכיסה ובקול רועד הייתה מתחננת. ׳ילדים, כמה פעמים ביקשתי ממכם, אל תעשו את זה כאן, בפעם הבאה לא אעמוד בזה, אני אישה מבוגרת וחולה..׳.
ואנחנו היינו מבטיחים שלא נחזור להתרוצץ שם ולהתחבא, אבל בפעם הבאה, לאחר שבועיים, כבר שכחנו מהבטחתנו וחזרנו להתנהגותנו הפוחזת...
לברי המזל בבלוק שלנו היה רכב, והיה מין הרגל קבוע כזה אצלם, שהגבר היה יורד קצת לפני אשתו. בזמן הזה הוא היה ממרק את האוטו, מעביר עליו סמרטוט רטוב, על השלדה ואחר כך על הפנסים והפגושים, ואחר כך עם סמרטוט יבש מנקה היטב היטב את הפינות, את הלכלוכים הקטנים במקומות הנסתרים. כמה כבוד היה ניתן אז לאוטו המשפחתי. להשוויץ באוטו היה לגמרי לגיטימי, הוא הרי היה סמל סטאטוס ומקור לגאווה משפחתית. לכן חשוב היה שיהיה נקי ומצוחצח, ושכל השכנים יכירו גם הם במעלותיו.
לאחר איזה זמן הייתה יורדת הגברת, מאופרת ומפורכסת, מדיפה ריח של בושם יקר שנישא למרחוק. היא הייתה מתיישבת אחר כבוד ברכב המלכות וזה היה הסימן שאפשר להתחיל את המסע.
כל נסיעה משפחתית היה אז סוג של טקס חגיגי. בשלב מאוחר יותר, לאחר שהורי רכשו מכונית משפחתית, משומשת מיד שלישית, חצי מהשיחות המשפחתיות שניהלנו בתוך האוטו עסקו במעלותיו של הרכב.
בכלל, היה שם יחס של כבוד רב לחפצים. למשל, לסוודר החדש שסרגה לי גב׳ קלמוביץ, למגפיים החדשות שקנינו בחנות המגפר. או לילקוט בית הספר ולקלמר החדש שקנתה לי סבתא לראש השנה. על הכל צריך היה לשמור מכל משמר כי חדש עולה ה מ ו ן כסף
ו א י ן לנו...
הכבוד הזה שהעניקו המבוגרים בסביבה שלנו לחפצים, לדומם, בלט במיוחד על-רקע העובדה שלא תמיד נתנו כבוד כזה לאנשים... אני זוכרת היטב את ארון הבגדים אצל אמה של נילי. עוד לפני שנסעה לה לאוגנדה, שתינו אהבנו להציץ בה בהיחבא מעבר לדלת חדר השינה של הוריה. ארון הבגדים של אמה היה מעין מקדש קטן, השמלות המגוהצות עמדו שם בסדר מופתי, כמו יתר הבגדים שהיו מקופלים כחיילים במסדר ומריחים ניחוח של רעננות וניקיון. על מדף אחר סודרו אחר כבוד צנצנות הקרמים ובקבוקי הבשמים בגדלים ובצורות שונות. ואמה של נילי אהבה ללטף את הבד של השמלות, להחליק אותן ולהתענג על יופיין, על מרקם הבד העדין. כמה שמרה עליהן וכמה כבוד העניקה להן, אך כששמעתי כיצד התייחסה בזלזול ובהתנשאות ובחוסר כבוד לעוזרת הבית התימנייה שהגיעה אליה בשלושה אוטובוסים מראש העין, לא יכולתי שלא לתהות על הניגוד.
האביב הקצר התחלף בגלי חום מעיקים שצבעו את הצמחים והדשא בצהוב והכמישו את הפרחים היפים בערוגות. השגרה יכולה הייתה להמשך חודשים ושנים, אבל לנאצר היו תוכניות אחרות. רוחות מלחמה נשבו באוויר. הוא סגר את מיצרי טיראן והצבא המצרי ערך תמרונים צבאיים נרחבים בסיני. אלו הקדירו את שמינו ונתפסו כאיום ממשי על קיומה של מדינתנו הצעירה. כולנו נסחפנו בגל החששות והחרדות, והן זלגו מעולם המבוגרים ללבות הילדים, למרות ניסיונות ההרגעה, הגמלוניים משהו, של המבוגרים.
כששאלנו אותם על כך, הם מהרו לבטל את האיום ופטרו אותו בביטוי השגור - ׳הכול שטויות במיץ עגבניות׳.
אבל כשנסענו לסבא וסבתא במוצאי שבת, ראיתי על פניהם של בני משפחתי משהו אחר לגמרי. האוטובוס עשה עמנו חסד והגיע רק אחרי 20 דקות. הכל היה רגיל באותה מוצאי שבת. הגענו בקו 42 לבית רומנו וכל הדרך התפללנו לקצת בריזה שתביא אלינו את ריח השוקולד. מה רבה הייתה שמחתנו כשהריח המתוק קידם את פנינו. צעדנו עם העגלה הגדולה דרך הסמטאות השקטות של שכונת פלורנטין, כשמפעם לפעם חסיד בבגדי שבת מסורתיים חולף על פנינו. אחותי הקטנה התפנקה לה וכל פעם, מישהו אחר נשא אותה על כתפיו ועשה לה ׳שק קמח׳. עלינו במהירות במדרגות הישנות וכרגיל, אחי מצדו האחד של המסדרון ואני מצדו השני. עשינו תחרות מי מגיע קודם לדירה של סבא וסבתא. הגענו כמעט יחד ראשונים כשהורינו עוד מתנשפים אחרינו במדרגות, דפקנו בחוזקה על הדלת ואז סבתא פתחה אותה.
היא חייכה אלינו בפנים אוהבות אבל הפעם חיוכה היה שונה, מאולץ ועצוב קצת. נכנסנו בצהלה לחדר שם ישבו בני המשפחה הרבים, וכשהבחינו בנו השתתקו כולם בבת אחת. אחר כך הם החלו לדבר ביניהם ברומנית, כדי שלא נבין. הפנים של כולם היו מודאגים מאד, ראינו שדודה קלרה מחתה דמעה והספקנו לשמוע את דוד משה נאנח ואומר, ׳שרק אלוהים יעזור לנו׳. אבל אנחנו הבנו. הם דיברו, כמו כולם, על המצב.
והמצב היה מתוח מאוד בשבועות הללו.
הייתה שם, ובכל מקום, חרדה אמיתית בפני אסון שמתרגש עלינו. ואנחנו, הילדים הצעירים שנולדנו לאודים מוצלים מאש, כמו שאמרה לנו תמיד המנהלת בדמעות וברגש בטקסים של בית הספר (בעוד אנחנו מתקוטטים בינינו לבין עצמנו ועומדים שם חסרי מנוחה, כפויי טובה שכמונו....), קלטנו באינסטינקטים העמוקים והטמירים שלנו, בחושנו החדים, את חוסר האותנטיות שלהם. הבנו כולנו שהסכנה היא אמיתית כמו שהיום הוא יום והלילה הוא לילה.
השכונה הקטנה שלנו התרוקנה מגברים. אנשי הקבע עשו לילות כימים בבסיסים, ואילו האחרים גויסו למילואים או שממילא הועסקו בתעשיות הביטחוניות.
באוויר שרר שקט מתוח והדשאים התרוקנו מצהלות הילדים ומפטפוטי אימותיהם. תקופת ההמתנה המותחת זימנה לנו חוויות בלתי נשכחות, למשל-האזנה לשידורי 'קול הרעם' מקהיר. צחקנו ובה העת והצטמררנו, לנוכח קריאותיו הנרגשות של הקריין - ׳אנחנו באים לשחוט אתכם הציונים, נזרוק אתכם לים, ננצח אתכם בכל החזיתיות׳.
ארשת של רצינות נמשכה גם על פני ה'ליצנים' בחבורה שלנו, כאלו שבכל מצב מתבדחים, אפילו שזה לא מצחיק בכלל. בתוך לבו, חרד כל אחד לגורלו ולגורל משפחתו.
קצת לפני התקופה המתוחה ההיא נוסף שכן חדש לבלוק שלנו. עכשיו כבר ידענו ששמו מר ליבוביץ, ומר ליבוביץ, להבדיל מרוב הגברים בשכונה, היה אזרח זר ולכן לא גויס למילואים.
הוא היה יחד איתנו כשמלאנו בידינו הקטנות שקי חול בכניסה לבניין וגם קרצף ושטף בצינור את המקלט הגדול שהיה מאובק ומסריח. קירות הבטון שלו היו צבועים בלבן ומאז מלחמת קדש לא נעשה בו שימוש. במקלט הזה הוכנו ג'ריקנים של מים, פנסים, מזרונים וכריות וקופסאות שימורים. ה מ ו ןקופסאות שימורים שמעולם לא נפתחו. על החלונות בבית הדבקנו בריסטולים שחורים והמתנו בדריכות לבאות, יחד עם כל עם ישראל.
על הקירות במקלט, הפלא ופלא, תלה מישהו מפות גדולות של חצי האי סיני ומפת ארץ ישראל גדולה ועליהן נעוצות סיכות צבעוניות. איש לא ידע למה ומדוע ומי עומד מאחורי זה, אבל הכל התחוור לנו כשהחלה המלחמה, המלחמה שאחרי שהסתיימה קראו לה - ׳מלחמת ששת הימים׳.
ישבנו במקלט כשהמבוגרים צמודים לטרנזיסטור הקטן, וחלק מהילדים, היו מכונסים בפינה ומשחקים במשחקי קופסה: מונופול וקלפים ודומינו ושבץ נא. אני ירדתי למקלט עם הספרים שלי ושקעתי בספר החדש של ׳השביעייה הסודית׳. מחשבותיי נדדו למקומות רחוקים, לאנגליה, והעסקתי את עצמי בשאלה איך זה שהילדים באנגליה מבלים כמעט כל הזמן בפנימיות. ביני לביני, לא הצלחתי להחליט האם זה טוב או רע, לילדים כמובן, כי עבור ההורים הנחתי שזה סידור מצוין.
מכל מקום, ביום השלישי של המלחמה, אם אני זוכרת נכון, נשמע פתאום הקול הזר בעברית המשונה של הדייר החדש:
׳בואו הנה ותוכלו לראות איך הכוחות שלנו מתקדמים׳.
כולם התכנסו סביב מר ליבוביץ בסקרנות, המבוגרים והילדים, והוא, ברוב חשיבות, עם מקל ארוך ביד, החל בהסברים ארוכים על המצב בחזיתות. המבוגרים הקשיבו לעברית העילגת של הזר וגיחכו קצת בינם לבין עצמם. היו שם, בעיקר, האימהות שלנו, ועוד כמה אנשים מבוגרים שלא גויסו. הילדים, הביטו בו משועשעים והילד ׳הליצן׳ של הבלוק החל לחקות מאחורי גבו את ההסברים שלו. כולנו התפוצצנו מצחוק אבל נראה היה שהוא בכלל לא התרשם. התעלם לחלוטין מרעשי הרקע והגיחוכים והצחוקים מסביב והמשיך בשלו, בסיפורי הקרבות שלו. לבוש בחולצה הטרופית עם כובע הבארט החום ונעלי המוקסינים התכלכלות הוא הרצה בהתלהבות רבה על ההישגים של ׳כוחותינו׳ בכל החזיתות, ואנחנו לא ידענו אם לצחוק או לבכות, גם לנוכח העובדה שהתלהבותו גברה מרגע לרגע.
חווית המלחמה ההיא והשהייה במקלט, נכרכה לעולמי עד בלבי עם דמותו של הזר, שכמה שבועות לאחר המלחמה נטש אותנו לאנחות. מה היה לו לחפש אצלנו, בשכונה הקטנה ערב המלחמה ובמהלכה, זאת לא נדע לעולם. האם היה מרגל של מדינה זרה כמו שדימיתי לחשוב כילדה, בהשפעת ספרי המתח של אניד בליטון? קורה שלפעמים אני תוהה אם דמיוני אינו מהתל בי. האם היה או לא היה?
האם המעסיק רשאי לצלם או להקליט את העובדים? ואם כן, האם גם בשעת מנוחה, בארוחה, או במהלך שיחה פרטית? 
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
