השבוע לפני 46 שנים: מלחמת יום כיפור

ביום רביעי הקרוב, יחול יום השנה ה-46 למלחמת יום כיפור 1973. המלחמה הראשונה בה ניגפה ישראל בשלביה הראשונים בפני הצבא המצרי והסורי. ניגפה, אך התאוששה במהירות. תוך שמונה ימים בלבד (קרב השין בשין - 14.10.73), כבר היה הצבא ערוך היטב, בדרום ובצפון. בדרום הוכה קשות הצבא המצרי כאשר צה"ל חצה בהצלחה רבה, כבר למחרת ניצחון השריון, את התעלה (מבצע אבירי לב - 15.10 - 24.10), על גשר הגלילים. היה ברור בערבו של אותו יום כי כף המלחמה נוטה לצד ישראל. גם בצפון זכתה ישראל בהישג גדול. אם בתחילת המערכה הצליחו הסורים להשתלט על מרחב קטן בדרום הגולן, בואכה גשרי הירדן, הרי שבהמשך הקרבות נאלצו הסורים לסגת אל מעבר לקו שביתת הנשק שנקבע על-פי קו הנצחון של מלחמת ששת הימים. ישראל סיימה כאן את המלחמה כשדמשק, בירת סוריה, בטווח תותחיו של צה"ל¹.

ישראל זכתה בניצחון גדול וברור בשדה הקרב. המלחמה הסתיימה כאשר ישראל ומצריים חתמו על הסכם הפרדת כוחות ב-18 בינואר 1973. ההסכם סיים את מלחמת יום הכיפורים, והוא נחתם בקילומטר ה - 101 מקהיר(!). מיקום החתימה ועמדות הצדדים באותו מועד ביטאו הלכה למעשה את עובדת המכה הגדולה שניחתה על המצרים ועל הסורים, ועל הנצחון הישראלי הברור בשתי החזיתות.

אלא שבדעת הקהל נצפה תהליך אחר. ההישג הצבאי החד-משמעי הזה, נבלם בעודו באיבו. השריון הישראלי אכן חצה את התעלה, ובדהרתו צפונה הטיל מצור הרמטי על הארמיה השלישית של צבא מצריים. אך "תמונת נצחון", הצפויה תוך מספר ימים, במצבים כאלה, נשללה מישראל. והתמונה מהי? אותו מראה נכסף של חיילי הארמיה השלישית צועדים אל עבר התעלה, בדרכם חזרה, מושפלים, בידיים מורמות, אל אימא מצריים. מראות הנעליים הנטושות במרחבי סיני, ממלחמת ששת הימים, לא חזרו כאן. חזיון זה אמור היה להראות בבירור, את תוצאות המלחמה, במדיה ברחבי העולם וגם כמובן בישראל ובמצריים, אך הוא נשלל מישראל בתוקף ההתערבות האמריקנית.

האמריקנים. התערבו באופן תקיף בנעשה בחזית. בשלב הראשון הם כפו על ישראל לאפשר אספקת מזון ומיים לחיילי מצרים הנצורים במזרח התעלה. ובהמשך גם אילצו את ישראל להסכים להפסקת אש ולהפרדת כוחות.

ארה"ב פעלה כאן בתוקף שיקולים גלובליים שמותר ואולי חובה על מעצמה גדולה לעשותם. הם (ניקסון וקיסינג'ר), החליטו להפוך מלחמה זו, על-ידי בלימת ישראל, למנוף שיאפשר להם לתמרן את המצרים לשלוח את המומחים הרוסיים ממצריים. ולמעשה לנתק את מצרים מתחום ההשפעה הסובייטית. הערכה זו התבררה כנכונה מבחינתם. סאדאת נשיא מצרים, אכן פינה כעבור זמן את היועצים הרוסיים מארצו, וביצע פנית פרסה אסטרטגית אל המערב. גם הוא הבין כי ארה"ב היא זו שבלמה את הפיכת נצחונו של צה"ל למוחלט יותר, הרסני יותר לצבא המצרי.

המהלך האמריקני השפיע עמוקות על המסלול העתידי של האזור כולו ועל ההיסטוריה של המזרח התיכון. הוא השפיע עמוקות על הפוליטיקה הפנימית בישראל. כאן נוצר שבר שגרם לשידוד מערכות עמוק וצורב. לראשונה בהיסטוריה של המדינה, ושלא בצדק, נשבר המיתוס של צה"ל כצבא המנצח תמיד. המדיה עֳטָּה על הטרף כמוצאי שלל רב. בנבכי הממסד הפוליטי שלט הצורך האובססיבי, להתנקות מכל כתם ורבב, שאולי דבקו בו (גם בעזרתה הנחרצת של המדיה). וכדי לבצע לעצמו חפיפה הגונה מאשמת האי מוכנות למלחמה, נמצא הפטנט: ועדת אגרנט. היא זו שתחקור את פרטי המחדל (אך לא את הדרג המדיני), וכיצד הוא קרה. הוועדה חקרה אף הוציאה במהרה דוח שזיכה את הממסד והפנה אצבע מאשימה בעיקר אל הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר. התהליך האמור שיסודו בעוול חמור שנגרם לצבא, רודף את מוסדות המדינה מאז ועד היום. בתודעת הציבור עוול זה גרם לכך שנשללה מהצבא הכרה בנצחון אולי הגדול שבנצחונות להם זכה.

אבות ישורון²

ביום שני (1.10.19) הוקרן בערוץ כאן 11 סרט "אבות ישורון: 6 פרקי אבות", המביא את סיפור חייו של אחד המשוררים המיוחדים מאוד שחי ופעל כאן ועיקר השפעתו בשנות ה-70 של המאה הקודמת.

לישורון הייתה השפעה גדולה על תהליך יצירתה והשתכללותה של השפה שלנו בין אם זו הצברית ובין אם זו הספרותית. בסגנונו המיוחד היה לו הכוח לפרוץ מחסומים של כללים וחוקים שכלאו אותה. הוא ידע ל"התיך" את הקצוות, לערבב כשצריך את העברית עם קורטוב של אידיש וערבית. אבל הוא גם היה הוגה דעות בעל משקל מיוחד שרק לקראת הסתלקותו, נתגלה במלוא שיעור קומתו והשפעתו על ההיסטוריה הישראלית המתפתחת.

ישורון ראוי לדיון מיוחד, ואני מקווה שעוד נחזור אליו. אבל בלא כלום אי-אפשר ואני מבקש להביא כאן ציטוט משירו ובו הוא מתאר את אבדן ביתו ומשפחתו שבפולניה ואת צערו על הניכור שגילה כלפי בני משפחתו ואת הינתקותו ומהם ומאמו במיוחד.

"אמרתָּ כיצד נעשה אדם אבות ישורון? התשובה היא: מן השבירות. שברתי את אמי ואת אבי, שברתי להם את הבית. שברתי להם את לילות-המנוחה. שברתי להם את חגיהם, את שבתותיהם. שברתי להם את ערכם-בעיני-עצמם. שברתי להם את הפתחון-פה. שברתי להם את לשונם. מאסתי את היידיש, ואת שפת קודשם לקחתי ליום-יום. מאסתי עליהם את החיים. יצאתי מן השותפות. וכאשר ירדה עליהם שעת האין-מוצא - עזבתי אותם בתוך האין-מוצא. אז אני כאן. בארץ. התחלתי לשמוע קול שיצא מקרבי, בהיותי לבדי בצריף, על מיטתי-ברזל, קול קורא לי בשמי-מן הבית, והקול - קול מעצמי אל עצמי. קול שלי יוצא מן המוח ומתפשט בכל הגוף, והבשר רועד, עוד זמן אחרי-כן, אז התחלתי לחפש דרך לברוח ולהחליף את השם ושם המשפחה, ברבות הזמן הצלחתי לשעבּר את השמות. היה לזה ערך הגנתי. כי בהיות הקול נתעוררתי. פחדתי להירדם עוד." ~ פתיחה לראיון שערך עלי מוהר, "כזכוכית בבשר החי" ["דבר השבוע", 28.8.1970].

יחסו לסכסוך הישראלי פלשתיני עבר שינויים. ישורון עשה גזרה שווה בין מחיקת משפחתו הפולנית בשואה לבין מחיקת הכפרים הפלשתינים במלחמת העצמאות. אבל אחר כך עשה תפנית גדולה. על כך אמרה בתו הלית ישורון, בראיון עמה במסגרת הסרט האמור כי: "שם, בטבח במעלות, הוא נשבר באמונה שלו בשלום עם הערבים. בגלל שזה היה טבח של ילדים. בגלל שנכנסו לבית ספר והרגו ילדים, זה טילטל את עולמו. הוא עצמו אמר כי חדל מהאמונה כי ניתן להגיע לשלום עם הערבים". "לא יהיה שלום עמם", אמר גם למראיין בפסקנות. מעניין מה היה אומר לנוכח ה"ברוך" שנוצר עם ההינתקות מעזה והדימום שאיננו פוסק מאז...

וכאמור עוד נשוב אל יוצר גדול זה.