המחלה הנגרמת ע"י נגיף הקורונה העלתה את סוגיית מכונות ההנשמה המלאכותית לסדר היום הציבורי. ההתפתחות הרפואית טכנולוגית של המצאת מכשיר הנשמה מלאכותית העלתה את הצורך לדון מחדש בשאלת משמעותו של "המוות המוחי", ואם מהווה הוא קריטריון נוסף ונפרד לקביעת המוות.
לקביעה מדויקת של שעת המוות ישנה החשיבות מיוחדת והשלכות בתחומים רבים, ומלבד הקשרים הפליליים של קביעת גורם המוות ניתן לציין לדוגמה ענייני ירושה, ביטוח,
רשלנות רפואית, היתר קבורה וניתוח לאחר המוות, ענייני נישואין, דיני אבלות וכדומה תחומים, בהם שעת המוות והגורם שלו הם בעלי חשיבות מכרעת.
במאמר להלן נבחן את השפעת מכונת הנשמה מלכותית על קביעת "מוות מוחי" של המטופל המונשם.
מה ההגדרה של "מוות מוחי" ? במקרה של מוות מוחי תיפסק הנשימה ופעולת הלב תוך מספר דקות, אם אלה אינם מקוימים באמצעים מלאכותיים. המבחנים המסורתיים לקביעת מוות היו העדר נשימה והפסקת פעילות הלב (העדר דופק ומחזור דם), מבחנים אלה היו מקובלים על הכול, בתחום הרפואה וגם בתחום המשפט. אכן היה ידוע גם קודם, כי עקב אי-אספקת חמצן ודם ימות המוח דקות אחדות לאחר הפסקת פעולות הלב והריאות, אך לקביעת המוות לא הייתה חיוניות להתייחס לפעולת המוח כקריטריון נפרד לאור המבחנים המסורתיים האמורים.
מאידך-גיסא ידוע, כי ללא התערבות מלאכותית נפסקת פעולת הלב והריאות זמן קצר לאחר מותו של המוח, כך שהעדר בדיקת פעילותו של המוח לא פגם את קביעת המוות על-פי המבחנים המסורתיים, שכן אלה כללו ממילא את המוות המוחי, בין שהוא אירע זמן קצר לפניהם או זמן קצר אחריהם, וזאת לאור הקשר הפיסיולוגי ההדדי ההדוק בין פעילות המוח לפעולת הלב ומערכת הנשימה. גם מרכז הנשימה מצוי בגזע המוח.
קיימת הסכמה רפואית כללית ברחבי העולם, כי מות המוח מהווה קריטריון נוסף לקביעת מותו של אדם, ללא התחשבות בעובדה, כי איברים אחרים כמו הלב והריאה עדיין מופעלים באמצעים מלאכותיים. ברפואה מקובל על הכול, כי מוות מוחי מונע פעילות שלוחיות.
הפסקת פעולת איבר או איברים מסוימים, ולו אפילו איבר חשוב כמו הלב או הריאות, לא בהכרח מצויה בתחום הגדרת מוות במובן סיום החיות, בין משום האפשרות להחזיר את הלב לפעולה במקרים מסוימים על-ידי עיסוי, טיפול חשמלי, או ניתוח מיידי או אמצעים אחרים שהרפואה המודרנית יודעת אותם, ובין על-ידי המשכת פעילות איברים באמצעים מלאכותיים. אין הדבר אפשרי במקרה של מוות מוחי בלתי חליף; אין רגנראציה של תאי המוח, ואין המוח ניתן להחייאה משנקבע מותו המוחלט. מות המוח הוא עצמאי, יהא הגורם פגיעה או שבץ, והוא מביא תוך דקות להפסק פעולת הלב והנשימה, אם אלה אינם מופעלים בצורה מלאכותית.
השפעת פיתוח מכונות הנשמה מלאכותית על קביעת רגע המוות: מפנה קיצוני חל בשנות השישים, עם התקדמות הרפואה ופיתוח טכנולוגיה רפואית, ובעיקר המצאת מכשירים, המאפשרים לקיים את פעילות הלב והריאות על-ידי הנשמה ובכך לשמור באופן מלאכותי את הנשימה ומחזור הדם מעבר לזמן אשר בו, על-פי הקריטריונים המסורתיים, היה נקבע המוות, ואולם אין באלה או בכל ידע רפואי אחר כדי לקיים באופן מלאכותי את פעולת המוח. נמצא, שאם לצורך קביעת המוות על-פי המבחנים בעבר לא הייתה חשיבות לקבוע בנפרד את עובדת המוות המוחי, אין הדבר כך, כאשר עושים שימוש במכשירי החייאה, היינו מקיימים פעילות הלב (דופק ולחץ דם) והריאות (הנשמה) באורח מלאכותי: במקרה כזה נוצרת הפרדה בין פעולות הלב והריאות מפעולתו של מוח, וגם מותם עשוי להתרחש בזמנים שונים, הכל בנתון לתקופה שבה פעילות הלב והריאות תקוים באורח מלאכותי.
חשיבות "קביעת מוות" לעניין השתלת איברים: צורכי השתלות דורשים איברים במצב טוב, היינו הנלקחים בעת קיום מחזור הדם והנשימה, וזה מחייב קביעת מוות לפני נטילת האיברים המיועדים להשתלה, ומכאן הצורך לקביעת קריטריונים חדשים והגדרה ספציפית של מוות מוחי.
ההתפתחות הרפואית המהירה בענף השתלת איברים הביאה בעקבותיה את הצורך להתערבותו של המחוקק. אמנם, ממצאים קליניים לקביעת מותו של אדם היו מאז ומתמיד, והינם גם כיום, בתחום הרפואה בלבד, והם נקבעים על-פי הידע הרפואי הקיים ועל יסוד עדויות מקצועיות; ואולם נוכחנו לראות מכלול הבעיות המתעוררות הן בהקשר לקביעת סטנדרטים למבחנים הרפואיים והן להשלכות המרובות שיש לקביעת שעת המוות בהקשרים משפטיים, חברתיים ואחרים, לאור התפיסה כי המוות הוא תהליך ולא אירוע. בצד הקריטריונים הפיסיולוגיים קיימים קריטריונים אופרטיביים, מבחנים ופרוצדורה, וכל אלה הם מעניינם של המשפט והדין. בהקשר להשתלות מתעוררת לרוב השאלה, מהו הרגע שבו מותר ליטול איבר מהתורם, ומהו הזמן בו מותר לנתק את הגוסס ממכשירי ההחייאה המלאכותיים. ואולי קיימת גם שאלה קודמת: מתי קיימת החובה לחבר את החולה אל מכשירי החיאה, האם ייעשה הדבר רק לגבי תורם איבר פוטנציאלי?
האם יהיו קריטריונים אחרים לתורמי איברים ושונים לגבי חולים סתם בתהליך המוות? היכן תמה החובה לספק טיפול רפואי של החייאה על-פי סטנדרטים מקובלים בזמן נתון ומתחילה החובה (אם קיימת כלל חובה כזאת) לנסות להציל או להאריך חיים על-ידי השתלה?
קביעת מוות מוחי בישראל הדרבון לחקיקה במדינות השונות מקורו במוסדות רפואה לאור צורכי ההשתלות, אף שקיימת הכרה והסכמה אוניברסאליות לגבי העיקרון הבסיסי, כי הפסקה בלתי חלופית של פעולת המוח נחשבת למוות, אולם עד כה, לא צלחו עדיין הניסיונות למצוא פתרונות בינלאומיים להגדרה ולניסוח אחידים.
ראינו לעיל, כי ברפואה שוב לא קיימת כל מחלוקת, כי הפסקה טוטאלית ובלתי חליפה של כל פעילות המוח, כולל הגזע שלו, היא מוות. הניואנסים היחידים שבמחלוקת, ככל שזו קיימת, מתייחסים אך ורק למבחנים שיש לקיים לצורך קביעת מצב זה, כגון, אם על המבחנים יש לחזור כעבור 24 שעות, כעבור 12 שעות או שמא מספיק לקיימם כעבור 6 שעות - או לגבי דרגת אמינותו וסופיותו של מבחן ה- eeg כמבחן ביקורת, וכדומה הנחיות אשר נקבעו במוסדות רפואה לאומיים ובינלאומיים.
למעשה, לא קיימת גם כל מחלוקת לעניין הכרת המוות המוחי במשפט ומדינות רבות עיגנו את הנושא בחקיקה, ואחרות אימצו את העקרונות בפסיקת בתי המשפט, תוך התבססות על עובדות הנקבעות על-ידי רופאים על-פי סטנדרטים מקובלים.
בישראל נחקק חוק מוות מוחי-נשימתי, התשס"ח-2008, לפיו קביעת מוות מוחי-נשימתי כפופה לתנאים הבאים:
(1) הסיבה הרפואית להפסקת התפקוד המוחי ידועה וברורה;
(2) קיימת הוכחה קלינית להפסקה מוחלטת של נשימה עצמונית;
(3) קיימת הוכחה קלינית להפסקה מלאה ובלתי הפיכה של תפקוד המוח כולו, לרבות תפקוד גזע המוח;
סיכום: עניין המוות המוחי נדון גם בתביעות אזרחיות ופליליות נגד רופאים, על שניתקו מכשירים או ביצעו השתלה ממי שמת מוות מוחי בעקבות
תאונות דרכים, וכן בהקשרים אזרחיים אחרים. חשיבות חקר המוות המוחי ומשמעותו קיבלה תנופה מיוחדת גם בהקשר השתלת אברים. בשטח זה התקדמה הרפואה בצעדי ענק בדור האחרון.
התקדמות הרפואה וצרכיה וחידושי הטכנולוגיה הרפואית מביאים עמם בעיות בקשר לקביעת רגע המוות. הגדרת המוות ראוי לה כי תהיה חד-משמעית, מדויקת ככל האפשר וזהה לצורכי רפואה ומשפט, וכאמור, זה אכן היה המצב עד לפני שנות דור. אך מהרגע שניתן לקיים באורח מלאכותי את מחזור הדם והנשימה, גם לאחר שנקבע מוות מוחי, נוצרת בין השניים הפרדה לכאורה, והשאלה היא, אם המוות אירע כאשר נקבעה הפסקת פעולת המוח, שממילא הייתה גורמת כעבור זמן קצר להפסקת פעולת הלב והריאות, או המבחן הוא דווקא העדר דופק ונשימה (על-פי הקריטריון המסורתי), המתרחש ברגע שמנותקים המכשירים המקיימים אותם באורח מלאכותי.
הנושא מעסיק בדור האחרון את עולם הרפואה, המשפט וגם מוסדות דת וחברה במדינות רבות, מפאת חשיבות הסוגיה והשלכותיה. מאות מחקרים ומאמרים פורסמו ברחבי תבל, וערכאות שיפוטיות נזקקו להם רבות מאספקטים שונים. חשוב להדגיש כי, עצם הצורך באיברים מגופות לצורכי השתלות אין בו כדי להשפיע במאומה על הסוגיה של קביעת שעת המוות, שהיא נפרדת ובלתי תלויה וחייבת להיקבע אך ורק על-פי קריטריונים רפואיים עצמאיים. העובדה, כי המחקרים והמבחנים בקשר למוות מוחי דורבנו במידה רבה בהקשר להתפתחות ענף ההשתלות ברפואה, אנה צריכה להפחית מאמינות ומהחלטיות הקריטריונים שהוכחו ושנתקבלו באורח אוניברסאלי.