המחאה בבלפור - האנרכיזם הופך לניהיליזם

הפרופיל התקשורתי הגבוה שמקבלת המחאה נגד ראש הממשלה נתניהו, בהינתן העובדה שהיקפן הכולל של ההפגנות, מרשימות ככל שתהיינה, אינו נרחב, גם אם הוא כמו-מובן מאליו, הרי שהוא מציף שורה תחתונה בעייתית, הזדהות מלאה עם המסר הטמון בה. האהדה הראשונית מצד המדיה הישראלית כלפי המחאה, שאבה את צידוקיה מהמשבר הכלכלי והחברתי שהיה תולדה של מגיפת הקורונה, והטמיעה את המסר כי אנו עדים להתפרצות ספונטנית של זעם וכאב, ובמקביל העצימה את הרושם כי נחשפו מחדלים מערכתיים בטיפול בנגיף באופן שלא בלם את התפרצות הגל השני של המגפיה.

עם זאת, ברי כי מאפייני המחאה, ככל שזו נמשכת ואף מתעצמת, שונים בתכלית מהתמהיל הרעיוני שעלה מהאותנטיות של מצוקת המובטלים החדשים, שלגביהם נעשה מאמץ מצד הממשלה לקדם תוכניות סיוע מעשיות, טובות יותר או רעות, הכל בעיני המתבונן, שתכליתן פריסת רשת ביטחון כלכלית בסיסית למשך כשנה. חשוב לחדד כי המוטו המובהק של ההפגנות, גם כדבר העולה מהמיקום הספציפי של המאמץ העיקרי של המוחים, מעונו הרשמי של ראש הממשלה ברחוב בלפור, הוא סילוקו של בנימין נתניהו מתפקידו, בעילות של שחיתות מוסרית ופגיעה בדמוקרטיה, ובתור שכאלה, פוסלות אותו מלכהן כראש ממשלה. יצא אפוא, המרצע מן השק. לא קורונה, לא סיפוח וגם לא חוק הלאום, אלא רק לא ביבי! רק לא אידיאולוגיית הימין! במלים אחרות, הסירוב לקבל הכרעה דמוקרטית בבחירות לגיטימיות. במושגים פילוסופיים, אנו עדים לסוג של ניהיליזם - הביטוי המוקצן של אנרכיזם.

במאמר דעה בעיתון 'הארץ' (19 יולי 2020) בכותרת "בזכות האנרכיזם", מהללת הפעילה החברתית שירה מייקין את המושג ופוסקת כי "כל מי שמקשר בין הפילוסופיה הפוליטית העשירה, המורכבת והמפוארת של מה שקרוי אנרכיזם, לבין ניהיליזם, אלימות, הפקרות וטרור, הוא קודם כל בור, ואחר כך פופוליסט". היא מפליגה בתיאור הרומנטי והאידילי של האנרכיה ובעיניה, "אנרכיזם אינו קורא לכאוס או להעדר סדר, כי אם לביטול היררכיות והמשטרים שכופים על האדם את הסדר שלהם, וליצירת סדר הרמוני, לא כפוי, תחתם". מסקנתה בהקשר הישראלי האקטואלי גורסת כי "אנרכיזם יכול ללמד אותנו הרבה על סולידריות בקהילה ועל עזרה לחלשים. בייחוד בימי קורונה, מדובר בעקרונות שכדאי לחברה הישראלית לאמץ". לקרוא ולא להאמין.

ב-24 במארס 2020 פרסם מר ערן עציון, לשעבר סגן ראש המל"ל, מאמר בכותרת "מחאת הדגל השחור היא מחאת הרוב הדמוקרטי", ובמסגרתו הלין כי "מעולם לא זכו רבים כל כך לסיקור מועט כל כך. לא שיערתי שבשעתה הקשה של הדמוקרטיה הישראלית תהיה בגידת התקשורת כה קשה וכה גורפת". הוא סיכם את מאמרו בפרשנות נוקבת "מסקנתי הברורה היא כי מן המשבר הדמוקרטי החמור בתולדותינו לא יושיעונו לא הפוליטיקאים, לא השופטים ולא העיתונאים. רק אנחנו, קול העם, הרוב הדמוקרטי החדש, נוכל להרים את הדמוקרטיה הישראלית מן הקרשים ולהעלותה על דרך חדשה". משום מה חלפה הקריאה הסמי-אנרכיסטית של עציון מתחת לרדאר, רק כדי להופיע במערכה השנייה מפי ראשי תנועת "הדגלים השחורים".

תינוקות שנשבו

פרשנים נדרשים לאחרונה לסוג של גזירה שווה בין המחאה אצלנו לבין גילויי האלימות שליוו את המחאה בארה"ב בעקבות הריגתו של ג'ורג' פלויד בעיר מיניאפוליס על-ידי שוטר. שם, מה שהחל כביטוי אותנטי של זעם ורצון ליחס שוויוני מצד גורמי האכיפה, הפך בתוך זמן קצר למפגן של אלימות וביזה, כתולדה של "חטיפת" המחאה בידי גורמים אנרכיסטיים וחוליגנים, בהובלת תנועת "אנטיפה", שמטרתם ערעור יסודות הסדר הציבורי על-ידי נטילת החוק לידיים. מסתמן כי הפגנות בלפור בהובלת תאגיד "רק לא ביבי" העלימו כלא היו את מחאות המובטלים והעצמאיים, והשתלטו על הספקטרום התקשורתי, הגם שתקשורת המיינסטרים עושה ככל יכולתה להטמיע מסר שקרי בעניין זה. כך אפוא בהינתן מציאות זו עולה כי המפגינים ה"אותנטיים" שמטה לחמם נשבר עקב מגיפת הקורונה, הם בגדר "תינוקות שנשבו", או במילים אחרות משוטים.

מחקרים סוציולוגיים מצביעים כי קמפיינים מתוכננים של דיסאינפורמציה דרבנו מצבים של כאוס והציתו סנטימנט אנטי-ממשלתי במוקדים חברתיים, לעיתים עד כדי שכנוע השראתי ליציאה לרחובות ואימוץ מאפיינים של התנהגות אלימה וקרימינלית. הפרת הסדר הציבורי מטעמים של מחאה פוליטית עשויה לכלול מנעד של פעולות, החל בהתפרעויות מקומיות וכלה במרי אזרחי מאסיבי. ההידרדרות לכדי מצב קיצון של אלימות תהיה בדרך כלל תולדה של תשומות מגמתיות של "סוכני הסתה" בשרותם של מחוללי הדיסאינפורמציה.

בז'רגון הצבאי מקובל לכנות ספר הדרכה כ-Field Manual; זהו מקבץ של הנחיות פעולה והפעלה בהתאם למצבים מתוכננים או מענה להתפתחויות בלתי-צפויות. המעורבות הידועה וההכוונה של בכירים לשעבר ממערכת הביטחון בדרבון ההפגנות נגד ראש הממשלה, עשויה להצביע על מתווה מדוקדק שעל פיו הם מושכים בחוטים של הפסבדו-מחאה, בידיעה כי מערכת האכיפה "תשכב על הגדר" כדי למתוח עד קצה גבול היכולת את הפרשנות המשפטית של חופש הביטוי וחירות ההפגנה.

זאת אף זאת, בשיח הציבורי עולה גם אם בפרופיל מתון, השוואה בין המחאה הנוכחית לבין המחאה החברתית משנת 2011. כותרות כלי התקשורת דאז היו דרמטיות למדי, דוגמת עיתון 'הארץ' מ-8 אוגוסט 2011 "המחאה הישראלית הפכה למהפכה"; אתר 'וואי-נט' החרה והחזיק אחריו והעניק כותרת סנסציונית "המהפכה הפוליטית של ישראל". הגדיל לעשות היומון היהודי-אמריקני Forward, בקישור כרונולוגי נוקב לאירועי 'האביב הערבי' במדינות ערב, שכותרתו "האם 'האביב הערבי' הגיע לישראל? האם אנו עדים ל'קיץ יהודי'"?

השורה התחתונה העשויה לנבוע מכך היא אפוא דו-כיוונית, מבחינת מחוללי המחאה הנוכחית יש לאן לשאוף, בעוד מזווית הראיה של השלטון הלקח האפשרי מאירועי 2011 הוא כי דינן של מחאות בישראל לדעוך ושל הדמוקרטיה לנצח.