עידן הקורונה: לחזור לגודל הטבעי...

תקופת "עידן הקורונה" ההולכת ומתארכת, מתחילה לתת את אותותיה על פניהם ועל רגשותיהם המתוחים של בני האדם. בקרב רבים ניתן לחוש באווירת נכאים, דכדוך ואף סוג של יאוש. כאשר ניסיתי לאחרונה לדבר בקהלים שונים על הציפיה לגאולה הקרובה שהבטיחו לנו נביאי ישראל, אמרו לי כמה - "איזו גאולה? הרי הגלות רק הולכת ומתגברת"!

אכן, לכאורה, המצב הכללי רק הולך ומתדרדר: הכלכלה הולכת ושוקעת; יהודים רבים מאבדים את פרנסתם; כמעט שלא ניתן לפגוש זה את זה ולשמוח יחד; הקיטוב והפלגנות בעם הולכים וגוברים; אנשים מבוגרים נאלצים להתנתק ממשפחותיהם וצאצאיהם; שלא לדבר על מאות הנפטרים ל"ע, ועל רבים שחלו, ישלח להם ה' רפואה במהרה.

בתשעה באב נהוג ללמוד את הסיפור המפורסם מהתלמוד במסכת גיטין, שם מסופר על טיטוס מחריב המקדש, שהתרברב מול בורא העולם, ו"הציע" לו להלחם על היבשה במקום בים. אמר לו הקב"ה: "בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה, עלה ליבשה ותעשה איתה מלחמה.." ואכן, כמסופר, היתוש הקטן גרם לטיטוס הגדול לייסורים קשים עד למותו.

ישנה תחושה, להבדיל, שגם אנחנו קיבלנו כאן שיעור, שכדי לשנות סדרי עולם ולהפוך את חייהם של מיליארדי אנשים, לא צריך בורא העולם לגרום למלחמות גדולות או לרעידות-אדמה; מספיק נגיף אחד קטן בלתי נראה, ופתאום כל חכמתם, כוחם וגבורתם של בני האדם אינם שווים דבר. יתרון האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל... האמנם אנו נמצאים במין 'עונש' שנגזר עלינו? האם זוהי "גלות בתוך גלות"? אולי כדאי שננסה ללמוד מחדש: מהי גלות, ומהי גאולה.

אין כמו הרמב"ם, רבי משה בן מיימון, שהגדיר ודייק כל הלכה וכל נושא ביהדות, כדי להגדיר לנו במדויק מהי גאולה ומה הם "ימות המשיח", שאליהם מצפה ומתפלל כל יהודי בכל יום. הרמב"ם כותב כך בסיום ספרו הגדול "משנה תורה":

"לא נתאוו הנביאים והחכמים לימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח: אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה... ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים; וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר "כי מלאה הארץ, דעה את ה', כמים, לים מכסים".

סודות היקום

גאולה אמיתית איננה עצמאות מדינית או רווחה חומרית. גם ה"מעדנים המצויין כעפר" אינם מעניינים אף אחד בזמן הגאולה. לכן הם מכונים "מצויין כעפר", העפר מצוי וזמין בכל מקום, אך איש אינו מתעניין בו. גאולה היא כאשר האדם איננו מתמקד בעצמו, ב"אגו" ובהצלחה שלו, אלא מבין את אפסיותו ואת אפסיות החומר והגשמיות, אל מול המציאות האמיתית שהיא תכלית הטוב והאמת - בורא העולם. כאשר אדם מביט בענווה גמורה כלפי מעלה, ומבין שזהו הטוב האמיתי שאליו יש לשאוף ובו יש לעסוק.

מעתה נבין "גלות" מה היא: יכול האדם להיות עשיר מופלג ובעל נכסים, ליהנות מכוח והשפעה וכבוד מלכים, לנסוע תמיד לאן שירצה ולהשיג כל מה שיחפוץ, ועדיין ייתכן שחייו יהיו מרירים ומדוכאים והאושר ממנו והלאה. מדוע? משום שהוא ממוקד בעצמו ובגאוותו האישית, בחיי החומר ובהצלחה המדומה של ה"קריירה". כאשר אדם אינו רואה את התכלית האמיתית בכל מה שסביבו, את הניצוץ הא-לוהי שבתוך החומר, ורואה רק את עצמו ואת הנאותיו - ממילא יש בו תמיד קנאה, ושנאה, ותחרות, וכתוצאה מכך - מלחמה, רעב וגלות קשה וחשוכה.

במאות השנים האחרונות, מאז התפתחות המדע והטכנולוגיה ששינו בקצב מסחרר את יכולות האנושות והבנתה את סודות היקום; במקום שיגרום הדבר לאנושות לפקוח עיניים ולראות את אינסופיות החכמה האלוקית, להסתכל ביראה ובענווה על היצירה האדירה שבטבע ולהכריז "מה רבו ומה גדלו מעשיך ה'"! - במקום זאת קרה ההפך הגמור. האנושות לקתה בגאווה גדולה, בתחושה ש"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה".

העובדה שכל אחד מאיתנו יכול תמיד להשיג בקלות כל מה שירצה, לנסוע בכל רגע לאן שירצה; הקלות שבה יש לנו תמיד את כל מנעמי החיים החומריים, הביאה אותנו לתחושה של "אני ואפסי עוד". גידלנו את ילדינו לתוך חיים ש"הכל מגיע לך", ובעיקר ש"מגיע לך יותר מהחברים שלך"... כל אחד דואג תמיד לנסוע כמה פעמים בשנה לנופש היוקרתי ביותר, ואף לפרסם זאת כמובן ברשתות החברתיות, ש"כולם יידעו טוב מאוד למי יש יותר כבוד"...

התחרות התמידית הסמויה והבלתי-סמויה מי מצליח יותר, מי מצטלם טוב יותר ונהנה יותר, שברה כל שיא הגיוני. המפרסמים מכריזים תמיד "השמים הם הגבול", או "השמים הם כבר לא הגבול". ואכן זו התחושה הכללית שהייתה כאן עד לא מזמן - העולם הוא הפקר, חלילה, איש לא יגביל אותי מלעשות "מה שבא לי" ו"מתי שבא לי". בלשון חז"ל "כביכול אין בעל-הבית לבירה זו". על התוצאות הנוראות של תחושה זו וחינוך זה אין צורך כלל להאריך. זוהי גלות אמיתית.

השגחה אלוקית

אלא שהגאולה בפתח, ובלתי ניתן להמשיך עם המציאות ה"גלותית" הזאת. ואם לא ידענו "להוריד את האף" בעצמנו, יש לבורא העולם ומנהיגו דרכים אחרות, קלות מאד, ממש "בריה קלה", שתוריד לנו את האף, ותחזיר אותנו לגודל הטבעי שלנו...

פתאום אף אחד כבר איננו יכול להחליט לנסוע לחו"ל, וודאי שלא לכל מקום שירצה. לא רק השמים הם הגבול, גם על הקרקע יש גבולות נוקשים מאד... אף אחד איננו יודע היכן יחתן את ילדיו ומי יוזמן, אין מסיבות ואין הופעות, אי-אפשר לחגוג היכן שרוצים ולהשיג כל מה שרוצים. בעלי חברות-ענק של הפקות והנאות החיים השונות מחפשים לעצמם עבודות יצרניות יותר. כל הברק והזוהר של חיי החברה המודרנית נעלמו באחת. מי עוד בכלל "בטוח בעצמו"?...

חכמינו ז"ל לימדו אותנו שעל הגאולה נאמר "טועמיה חיים זכו", בתקופה שלפני הגאולה, נותן לנו הקב"ה לטעום משהו מטעמם של "ימות המשיח". בימות המשיח כולנו נראה במוחש איך הבריאה כולה מנוהלת בהשגחה אלוקית על כל פרט ופרט; כאשר כל חלקי הבריאה בעצמם יכריזו, כדברי הפסוק שאפילו "אבן מקיר תזעק", שהאלוקים הוא המהווה ומחייה את הכל.

נראה, שהטעימה בתקופתנו הנוכחית מ"ימות המשיח", היא בשני הכיוונים, ב"סור מרע" וב"עשה טוב"; בשלילה ובחיוב:

מצד אחד - חלק אדיר מכל ההתמקדות העולמית בחיי החומר (שחלקו מכונה בטעות "תרבות") פשוט נעלם, כל עולם הטיסות לחו"ל, התיירות, המסיבות, הספורט וההופעות, פשוט איננו קיים בימים אלו. מה שמוריד משמעותית את ה"קנאה שנאה ותחרות" שבעולם. ומן העבר השני - ניתנת לנו הזדמנות עצומה להתמקד במה שחשוב ואמיתי בחיים; בחיי המשפחה ובחינוך אמיתי לילדינו, אוצרות הרוח של תורתנו האינסופית, בהתבוננות ברוחניות - "לדעת את ה'".

בעל הבית

על אברהם אבינו מסופר, שבילדותו היה כל העולם עובד אלילים, עובדים לשמש ולכוכבים, לעץ ולאבן. אברהם הילד הנבון התבונן סביבו וניסה למצוא מי הוא בורא שמים וארץ, עד ש"הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו 'אני הוא בעל הבירה'". חושבני שאנחנו נמצאים בהזדמנות היסטורית נדירה שבה "מציץ בעל הבירה", הקב"ה כביכול מראה במוחש לכל מי שרק מוכן לפקוח את עיניו - "שימו לב מי הוא הבעל-הבית כאן בעולם"!

הגיע הזמן שנסיק את המסקנה הנכונה ב"עידן הקורונה". נדע שאנחנו עומדים ערב הגאולה ממש, והקב"ה נותן לנו אפשרות לטעום משהו מעין העתיד-לבוא. נתחיל לעסוק פחות בעצמנו ובהצלחתנו החומרית, ויותר ב"דבר האמיתי" - "לדעת את ה'"; עוד שיעור תורה, עוד חינוך יהודי לענווה ולצניעות, עוד תפילה אמיתית מעומק הלב "כמדבר לפני המלך", ובעיקר - לימוד תורת החסידות, סודות התורה ופנימיותה. כך נזכה לראות בעינינו, כיצד כל התקופה הזאת של "עידן הקורונה" היא בעצם הכנה פרקטית, לגאולה האמיתית והשלימה, כשהשמים הם כבר באמת לא הגבול... בקרוב ממש.