מי אתה ה"ליכוד"?!

אינני יודע אם מניפולטורים פוליטיים כאמנון אברמוביץ' או טורדנים סידרתיים כרינה מצליח או דנה ויס, הם שמכוונים את התעמולה הארסית נגד ה"ליכוד" ומנהיגיו, כזו השופעת מדיווחיהם כביכול של הערוצים 12, 13 ודומיהם. אפשר בהחלט שזו מדיניות של עורכי ובעלי הערוץ, והם משמשים כלים בידי שליטי הערוץ, להפצת דעותיהם או דעות מפעיליהם. מכל מקום, בעיני, דיווחים אלה ברובם ובעיקרם הינם בליל של סילופים, הטעיות, חצאי-אמיתות, מניפולציות מילוליות והכרזות-סרק, שעיקרם מכוון לפגוע בראש הממשלה נתניהו, במפלגתו ובגוש הימין הלאומי כולו. בעיני, ערוץ 12 הוא דוגמה ל"תקשורת מגויסת" לטובת השמאל-מרכז ואינו יחיד בכך, במאבק על ההגמוניה ביישוב, לקראת הכרעה צפויה בבחירות 24.3.2021.

אחד הטיעונים השכיחים הנשמעים ב"פנל החכמים" של הערוץ, העוסק בחשיבות-עצמית יתרה בנושאים הפוליטיים, המדיניים והאסטרטגיים של מדינת-ישראל, הוא ש"הליכוד" ד'היום איננו מפלגתם של ז'בוטינסקי, מנחם בגין ושמיר! אינני יודע מי הסמיך אותם לקבוע זאת, אבל ברור שבקביעה זו הם מבקשים לפגוע במפלגה ובמנהיגותה הנבחרת, כחלק מקעקוע הדימוי הציבורי שזו קנתה לה מאז מהפך 1977. גם בטיעון זה, שאיננו חדש ונשמע בעבר לא אחת מפי פורשי-"הליכוד", יש נימוקים תעמולתיים וביטויי תסכול מובהקים מצד מי שלא הסכינו להסתגל לשינויי הזמן, ונפלטו מן המערכת שאינה ממתינה לכישורי הסתגלותם. את שינוי הכיוון הבסיסי, העניק ל"ליכוד" דווקא מנחם בגין, ואחרי פרישת שמיר, המשיכה המפלגה בדרך ה"מתוקנת" חרף התהפוכות והזעזועים שעברה. שרידות זו, ויכולת ההסתגלות שהפגינה, בשילוב עם התאמות שביצעה במיוחד בדור האחרון, מעידים דווקא על חיוניות מרשימה.
כיום אין עוד ספק ש"הליכוד" איננו מה שהיה. הוא איננו המפלגה הרוויזיוניסטית של שנות ה- 20 וה-30 (בשמות אחרי, כמובן) של המאה ה-20, או של המפלגות הליברלית והפרוגרסיבית של שנות ה-30 וה-40. כשם שהעבודה איננה מפלגתו של בן-גוריון וכצנלסון ומרץ איננה מפלגתו של סנה ואף אחת אחרת ממפלגות ימי המדינה שבדרך איננה עוד השומר הצעיר, מחנות העולים או מק"י. נוסטלגיה היא לפעמים מידה נאה, אבל היא מידה נפסדת כאשר היא מבקשת להיות הבסיס העיקרי למענה פוליטי לצרכי הימים האלה.

למפלגות של תחילת העשור השלישי של המאה ה-21, במדינה יהודית בת 73 שנות עצמאות, שמבקשת להיות רלוונטית, אסור להישאר "המפלגות ההן". אלה מהן שתדבקנה בניסיון לשחזר את העבר במלואו באופן מלאכותי בהנהגת מי שנשארו מאחור, חזקה עליהן שתצלחנה להשתתף במופע "סטנד-אפ" טלוויזיוני, אבל לא לכהן בכנסת או לייצג ציבור ישראלי בענייני השעה והיום ולהביא את המדינה והעם לאמצע המאה ה-21 כשהם במיטבם.

הציונות האקטואלית, היא המסגרת בה חייבות לתפקד המפלגות הפוליטיות האקטואליות. ציונות זו אינה חותרת להקים מדינה אלא להשלים ולבסס את זו שקמה. היא אינה חותרת ליצור תנועת עליה שתפקידה כיבושה של ארץ נידחת שכוחת-אל, אלא לביסוס האחיזה במולדת ששוחררה וריכוז רובו ככולו של העם היהודי במולדתו. מנקודת ראות זו, "הליכוד" הוא המשכו הדינמי של הזרם הלאומי-ליברלי שיצגו ראשי המפלגות המייסדות בדור הראשון לעצמאות. ההיסטוריה מלמדת שכל דור ניצב על יסודות שהקימו קודמיו, סופג ומטמיע במהותו שינויים שהזמן וההתפתחות האנושית גרמום ומחולל בעצמו שינויים שמלוא היקפם יתבהר רק בדור שאחריו.

ברבע האחרון של המאה ה-20 עברה המפלגה טרנספורמציה שהביאתה עד הלום ומבטאת שינויים חברתיים וכלכליים, דמוגרפיים וסוציאליים, גאוגרפיים ופוליטיים ואפילו כאלה שיסודם בעיצוב שונה של הזהות העצמית של מרבית החברים בה כיום. זו עתה למעשה מפלגה ישראלית, שמרנית, מסורתית, ליברלית ודמוקרטית. עקרונותיה המעשיים מהווים המשך ל"ליכוד" בגלגוליה הישנים. מרבית חבריה ילידי הארץ, שהוטמעה בהם התרבות (מזרחית-מערבית מעורבת), הנרטיב והאתוס שהביאו אבותיהם מחו"ל או שרכשו והטמיעו בתודעתם כחלק מהניסיון החיובי והשלילי של תהליכי ההתערות בארץ ובמדינת היהודים. פרשנותה המעשית של טרנספורמציה זו, היא הפיכתם למפלגה הפוליטית הראשית בישראל ומתוקף כך למובילת ממשלות ישראל בדור האחרון.

"הליכוד" הוא כיום הגורם הפוליטי המרכזי, המבטא את הזרם היהודי ההגמוני ולכן, סביר שילך ויתחזק עד אשר יעצב מאזן פוליטי-הגמוני חדש. סביר שהתהליך לא יהיה נעדר זעזועים כפי שאנו רואים גם כיום, בשנת משבר הקורונה. מול התחזקות גוש הימין (הציוני-לאומי), מתווה ומקדם השמאל הפוסט-מודרני והפוסט-ציוני (בהשראה ותמיכה של חוגים ביהדות ארה"ב)² אנרכיה, וניסיון להחליף בעזרתה את המשטר הדמוקרטי במשטר אוטוקרטי-משפטני.

נתניהו היה במשך קרוב לעשור ממשיך דרכם, עם שינויים לא מבוטלים, של מנהיגי "הליכוד" מן העבר. בשנתיים האחרונות, בלחץ המאבק על ההגמוניה עיצב את "אסטרטגיית גוש הימין", שאפשרה את שרידותו הפוליטית עד עצם ימים אלה ונראה שינסה בבחירות הקרובות לשחזור באותה דרך את ניצחונות העבר. אבל מי שהתחיל בשינוי, וזאת ראוי לחזור ולהדגיש, גם אם הייתה זו התחלה שונה בניואנסים האישיים והמעשיים שלה, היה מנחם בגין עצמו.

מפלגות ימין משניות, דוגמת "ימינה" של בנט ו"תקווה חדשה" של סער, אינן יותר מגמגום פוליטי בתהליך העקרוני הגדול העובר על ישראל. השימוש בתכונות האופי של נתניהו כנימוק להליכה נגדו או להחלפתו מטעמי אגו אישי הנן משגה היסטורי, שלדעתי נועד לכישלון. המאבק חייב להיות על ריכוז כל כוחות הימין בגוש פוליטי אחד - מפלגה או פדרציה של מפלגות - שיחתור במלוא הכוח הפוליטי שיקבל מהציבור, להגשמת הציונות במלואה.²