מנדלבליט, התהיות

כאשר ד"ר רונן ברגמן ואני כתבנו את ספרנו "הבור" הייתה לנו ביקורת על התנהלותו של הפרקליט הצבאי הראשי דאז ד"ר אביחי מנדלבליט. סברנו כי העניק הגנת יתר לרמטכ"ל גבי אשכנזי, שראינו בו אז, וגם עתה (אך איני מוסמך לפרסם בשם רונן), את האחראי לפרשה החמורה. מלשכתו יצא מסמך הכזב לטלוויזיה, שהצית את האש והרעיל את הבארות והחמיר את היחסים הבעייתיים שלו עם שר הביטחון אהוד ברק.

זו הייתה מחלוקת לשם שמיים, ו"עבר זמנה בטל קורבנה". מאז תמכתי ברבים ממהלכיו של היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט באשר לגילויי השחיתות של בנימין נתניהו, ולא ייחסתי לו כוונה רעה אלא שגגה בנושאים בהם חלקתי על רכותו כלפי ביבי.

למשל, מילא שבתחילת פרשת הצוללות העניק לביבי פטור מאחריות, שכן כל אדם קובע את עמדתו על-פי החומר שלעיניו. אך משנוספו נדבכים של חשדות כבדים כלפי ביבי - השיא היה בשקריו הכפולים בפרשת הצוללות המשופרות למצרים - לא הבנתי כיצד לא עשה סיבוב פרסה ופתח בחקירה נמרצת של ראש הממשלה דאז, כיום ח"כ ביבי.

אך מעולם לא סברתי, ואני מקווה כי איני טועה, שמנדלבליט נהג בו ברכות מפני שחשש שמא יתברר דבר פגום בעמדתו שלו בנושא הצוללות בשנים בהן כיהן כמזכיר הממשלה. למיטב ידיעתי, למשל, אין ממש בשמועה כאילו הוא חתם על המכתב לאנגלה מרקל, שישראל מסכימה לבניית הצוללות המצריות המשופרות.

גם לא הבנתי מדוע לא פנה אל ראש הממשלה דאז להתפטר נוכח החקירה הפלילית וכתב האישום הנושא את שמו. כך נהג רק לאחרונה ראש ממשלת אוסטריה, ידידו הקרוב של ח"כ ביבי. מיד משנפתחה חקירתו מיהר להתפטר. כך נוהג מנהיג הגון בכל מדינה דמוקרטית. כך נהג גם אהוד אולמרט.

היה צורך בגילויים דרמטיים של רביב דרוקר ואחרים; במאמץ סזיפי של ד"ר אליעד שרגא שבראש התנועה לאיכות השלטון להביא את המידע החמור על נתניהו לידיעת בג"ץ והציבור; בפעילות ענפה של שר הביטחון דאז משה (בוגי) יעלון וראש האגף המדיני שלו האלוף עמוס גלעד, ועוד שורה ארוכה של אנשי ביטחון ודיפלומטים בכירים, וגם הכרעה בחצי פה של השופט יצחק עמית, כדי שתחול תזוזה אסטרטגית בעמדת מנדלבליט.

בפרסום של גידי ויץ ומיכאל האוזר-טוב היום בהארץ, במה שנראה כשיחת תדרוך עם מנדלבליט עצמו, נמצא ההסבר לכך שעשה סיבוב פרסה הן בסוגיית החוק של גדעון סער למניעת בחירתו של נאשם כבד בפלילים לתפקיד ראש הממשלה והן באשר להקמת ועדת חקירה בסוגיית הצוללות. אלה שני הנושאים שכה הפצרנו בו להכניס שינוי בעמדתו, אך זה אירע רק לאחרונה. מאוחר. אך מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.

מי שהתייצב באומץ בראש המחנה הוא גדעון סער, ונחוץ לקוות כי בני גנץ שיזם מהלך פרטיזני בנדון לא חזר בו. גם סער הקפדן מודע לבעיה הקשורה ביישום הצעת החוק שלו, שנתקלת לפי שעה בקשיים דווקא בסיעת ימינה, ובעיקר בשל התנגדותם של איילת שקד ומתן כהנא.

מי שהביא את הצורך בחוק כזה אל מפתנה של הכנסת אינו סער אלא המצב האנטי-דמוקרטי אשר נתעבה עקב פעילותו הפסולה של ח"כ ביבי, שחתר ללא ליאות לחבל או להאט במהלך התקין של המשפט הפלילי המתנהל נגדו. הקרב הפוליטי הלגיטימי רק בראשית דרכו, ואני חוזר ותוהה אם לא מיהרנו מדי לפנות את כיכר בלפור, שאומנם נתניהו הסתלק ממנה אבל רוחו עדיין מרחפת שם. עדיין מרחפת.