דניאל בגוב האריות

הוא נולד ב-1945 כג'משיד חסאני, בן למשפחה מוסלמית דתית, שהתגוררה בשהארוד – בצפון מערב אירן. "הוריי עבדו בחברת הרכבות של המדינה. היינו מהמעמד הבינוני מינוס", אומר דנה עם חיוך נוסטלגי, "אבל כל הזמן הוריי דחפו אותי להצטיינות בלימודים".

בעוד הוריו דוחקים בו להצטיינות בלימודים כלליים, לסבתו, אליה היה קשור בעבותות איתנים של אהבה, היו תוכניות אחרות. "היא חלמה שאני אהיה אייתולה", הוא זוכר. "הקפידה שאתפלל איתה כמה פעמים ביום ולימדה אותי את הקוראן". עם זאת לאחר פטירתה, בהיותו נער בן 15, החלו לכרסם ספקות באמונתו ואט-אט הוא הפך לאתיאיסט.

"את לימודי המשפטים סיימתי באוניברסיטת טהרן", הוא משחזר. "כיוון שבמקביל הייתי ספורטאי מצטיין ואף זכיתי לתארי אליפות ארציים - בין היתר הייתי קלע מצטיין בירי - יצא לי להיפגש מספר פעמים עם המלכה פארה פהלווי, אשת השאה האחרון של אירן. לאחר שסיימתי את לימודי המשפטים נפגשתי איתה פעם נוספת והיא המליצה לי לצאת לפריז ללימודי המשך במשפטים. ואמנם יצאתי עם אשתי הראשונה, גיטי, ושני ילדיי הקטנים לצרפת, ללימודי תואר שני ודוקטורט במשפטים, בסורבון".

עד כאן התנהלו חייו בשגרה, שמאפיינת צעירים רבים, לפחות במערב, אבל אז הגיעה שנת 1979, שהייתה קו פרשת המים בהיסטוריה של אירן. שנת ההפיכה האיסלאמית בארץ זו. שנת חומייני. למעשה, עוד שנה קודם לכן הצליח חומייני להתסיס וללכד סביבו מהפכנים אירניים שתמכו בו, בעודו שוהה בבירת צרפת. "אני חושב שהייתי האירני הראשון שהתנגד לחומייני בצרפת", אומר לי דנה. "הייתי משוכנע שמטרת האיש הנתעב הזה - להרוס את מולדתי. בתור ילד שזכה לחינוך שיעי נוקשה מאת סבתי, הבנתי מה מצפה לעמי אם הוא יתפוס את השלטון בארצנו".

אלא שדנה מוסיף שהוא היה בעמדת מיעוט בקרב הסטודנטים האירניים בצרפת והקהילה האירנית בכללותה, שהתגוררה בפריז. "כולם אמרו לי שזמנו של השאה הסתיים וכדאי שאתאים עצמי לרוח החדשה ולמנהיג החדש. כמובן שסירבתי. לצערי עמדתי זו גרמה גם לקרע ביני לבין אשתי; שכן משפחתה הייתה מהמקורבים לחומייני ובן-דוד שלה, איברהם יזדי, היה אף שר החוץ הראשון לאחר מהפכת חומייני".

דנה לא מצא מנוח. הוא השתוקק להתגייס למאבק נגד חומייני, אך לא ידע באיזו דרך לבחור. יום אחד, כך הוא משתף אותי, צץ בראשו רעיון מטורף. זוכרים שהוא הצטיין בארצו בירי ספורטיבי ואף קיבל על כך מדליות וגביעים? ההתמחות הזו שלו יחד עם הבעירה הפנימית לעצור את חומייני הובילה אותו לתכנן תוכנית נועזת - אותה מן הסתם אתם כבר מנחשים לבד: להתנקש בחיי חומייני.

אלא שהסטודנט הצעיר לא היה נכון לצעד כל-כך רדיקאלי מבלי לקבל את ברכתו של השאה, שכבר הפך, בתחילת 1979, לגולה במרוקו. דנה טס לראבט. בפגישה שנערכה בנוכחות אשת השאה שיתף אותם בתוכניתו. "מיד לאחר ההתנקשות אני אתאבד, כדי לא יצליחו להוציא ממני בחקירות שהייתי כאן וקיבלתי את הסכמתכם" הוסיף והדגיש דנה. אלא שהשאה ואשתו שללו את התוכנית הזו על הסף. "אנחנו לא טרוריסטים", הם אמרו לו. "תחזור לפריז, תארגן סטודנטים בעלי הדעות הנכונות ותילחם חוקית בעד אירן שלנו".

דנה פעל לגייס בפריז סטודנטים בעלי דעות כשלו ויחד הקימו את הארגון ג'אוון (צעיר בפרסית). הם ארגנו הפגנות בקמפוסים ונקלעו לעיתים לתגרות עם סטודנטים תומכי חומייני. כתוצאה מאחד העימותים הללו, הוא אף אושפז בבית חולים. אותה תקרית זכתה לכיסוי תקשורתי מקומי ובעקבותיה קיבל דנה טלפון מפתיע.

היה זה הגנרל האירני בהראם אריאנה, שערק למערב עם תחילת המהפכה ולא היסס להביע את דעתו בפומבי נגד חומייני. בפגישה שנערכה ביניהם הציע לו הגנרל רעיון מסמר שיער: להיות שותף לחבורת צעירים, שישתלטו על ספינת הטילים 'תברזין', שעתידה הייתה לעשות את דרכה מספרד לאירן. מבצע זה, כך לפחות ייחלה אותה תוכנית נועזת, יהיה הגפרור הראשון שיצית את אש המרד נגד השלטון החדש.

ואיך בדיוק תשתלט חבורת סטודנטים על ספינה ובה כ-30 לוחמים מיומנים? ממידע פנימי שקיבל הגנרל מאדמירל ימי אירני עלה, כי בשעה מסוימת מרבית אנשי צוות הספינה יהיו מרוכזים בקומה התחתונה לתדריך ואילו בסיפון יישאר מספר מצומצם ביותר של חיילים. 'כוח הסטודנטים' יתחפש למשמר החופים הספרדי, יעלה לספינה וישתלט על מעט החיילים ובהמשך יפתיע את יושבי שאר הצוות באולם הכינוס. קצרה היריעה מלגולל את כל סיפור ספינת תברזין. בקליפת אגוז: ההשתלטות הצליחה, הספינה בפיקוד המורדים ניסתה למצוא, לשווא, נמל שיהיה מוכן לקלוט אותה ובסופו של מסע מטלטל, לעיתים בים סוער שאיים על שלום הספינה, הם קיבלו את הצעת ממשלת צרפת לעגון בשטחה, ובלבד שמיד לאחר הנחיתה הם יעזבו את הספינה "נקייה ומסודרת", כלשון התנאי הצרפתי, ובכך יקבלו את חסינות צרפת ולא יואשמו בחטיפה פיראטית. יתרה מזאת: נשיא צרפת, פרנסואה מטיראן, הודיע שאם חברי הקבוצה ייכנעו ויעבירו את הספינה לידי האירנים, הוא ייתן להם מקלט מדיני בארצו.
לאחר דיון סוער בקרב המורדים הוחלט להיעתר להצעה. "לא היה לנו כל מקור להשגת דלק ואוכל ומשום כך לא נותר אופק לפעולה שלנו", אומר דנה. "מה גם שהשגנו חלק לא מבוטל ממטרות הפעולה: קיבלנו כיסוי תקשורתי עולמי; אם כי להפתעתנו הרבה, לא בהכרח הוא היה תמיד חיובי".

זמן לא רב לאחר אותו מבצע זומן דנה אל מחלקת הבילוש של משטרת פריז, שם נמסר לו שהוא נמצא על הכוונת האירנית. "דורגת בין הבכירים ברשימת המבוקשים", אמר לי קצין משטרה צרפתי, והמשיך: "אנחנו יודעים שבכוונתם לחסל אותך גם כאן, על אדמת צרפת. היזהר והישמר".

דנה זוכר את תגובתו: "אני לא מתרגש מהם. אני פטריוט אירני ואמשיך להיאבק עד שארצי תחזור לשפיות".

סיומו של 'מבצע תברזין', משחזר דנה, עורר בקרב הסטודנטים המורדים רגשות מעורבים: "מחד-גיסא, לא אהבנו את הדרך בה, למעשה, נכנענו; אבל מאידך התנחמנו בהבנה שיש ביכולתנו לבצע פעולות שייצרו הדים גם בתקשורת, ובעיקר בקרב האירנים הפטריוטים. להמחיש להם שיש דרכים ליזום ולהילחם".

ראשו של דנה, מנהיג הארגון המחתרתי ג'אוון, לא הפסיק לקדוח מרעיונות לפעולות נוספות. "יום אחד נודע לי שהאירנים בונים בצרפת מסגד גדול בכפר נופל-לה-שאטו, המקום בו שהה חומייני כאשר הגיע מעירק לצרפת. התוכנית של חסידי השליט החדש הייתה לחנוך אותו במלאת שלוש שנים למהפכה. לאחר שפניתי לקולונל האירני הגולה הושנג, איתו הייתי בקשר וקיבלתי את ברכתו, אספתי את חברי הארגון והצעתי להם את תוכניתי – לפוצץ את שלד המסגד ההולך ונבנה".

דנה מעיד כי חברי הארגון התלהבו והתוכנית החלה לקרום עור ואצבעות חבלה. "בשעת בוקר מוקדמת התגנבנו, חברי הג'אוון, לשלד מבנה המסגד. בעזרת חבלן לבנוני שהקולונל דאג לחבר אלינו, המטענים הונחו באופן מקצועי במקומות הנחוצים. שתי דקות מאוחר יותר נשמע פיצוץ עז. המבנה קרס והפך לעיי חורבות".

לפני כארבעה חודשים, ב-22 באוגוסט 2022, נדקר הסופר סלמאן רושדי בידי אירני ונפצע באורח קשה ביותר. זה קרה לאחר שהאירנים גזרו עליו גזר דין מוות, בשל כתיבת ספר הכפירה, לדעתם, "פסוקי השטן". ידם הארוכה הגיעה, באמצעות קנאי שיעי אירני, עד לניו-יורק. אבל כאן מגיע הקאץ' – כל זאת קורה 34 שנה (!) בדיוק, לאחר שגזר דין המוות הושת עליו בספטמבר 1988.

תגיד, אני שואל אותו, אתה לא פוחד שהאירנים ימצאו דרך לחסל אותך, למרות עשרות השנים שעברו מאז שבצעת פעולות של ממש נגדם? כשדנה שומע את השאלה, ניכר בו שהוא עושה מאמץ לחסום חיוך שמתחיל להתפשט על פניו. "אתה יודע, הם כבר ניסו לחסל אותי".

וכאן מגולל דנה את שאירע לו בשלהי שנת 1984. "סיימתי לאחר שמונה שנות לימוד את הדוקטורט שלי במשפטים. כדי להתפרנס עבדתי במקביל כמנהל רכש במלון, שהיה נטוע באזור כפרי והררי. יום אחד נהגתי ברכב, במסגרת עבודתי. איתי ברכב היו עוד ארבעה חברים, שעבדו איתי באותו מלון. לאורך זמן רב הבחנתי ברכב מסחרי כחול שנוסע אחרינו ומתמיד בכך, למרות פניות רבות שעשיתי בדרך. בשלב מסוים המסחרית האיצה את נסיעתה והחלה לנגוח אותי, במטרה שאסטה מהדרך. הייתי במצוקה. לא סתם בחר נהג המסחרית לנגוח בי דווקא שם – בשולי הדרך הייתה תהום. ניסיתי להתחמק, אבל לא היה לי סיכוי. הוא היה נחוש להסיט אותי. איבדתי שליטה על הרכב והידרדרתי לתהום. איבדתי הכרה. התעוררתי כשאני במיטת בית החולים ואז התבשרתי שתי בשורות קשות: אחד מחבריי הטובים שישב לידי נהרג ואישה נוספת שהייתה איתנו נפצעה קשה והיא משותקת עד היום. לשני החברים האחרים התמזל המזל והם נפצעו באורח בינוני.

"במשך תשעה חודשים הייתי מאושפז. היה לי מספיק זמן להרהר, בין היתר, כיצד הגיב על ניסיון ההתנקשות בחיי, מפקח הבולשת שהזהיר אותי. כך שלשאלתך - גם אני חוויתי ניסיון לחסל אותי, אבל כנראה שאני יותר פטריוט לאומי, מאדם נהנתן שחייו חשובים לו יותר מכל – ורק הם חשובים לו".

בתחילת 1986 מבצע דנה מהלך, שכל כותב תסריטים בהוליווד היה מסרב לשלב זאת בתסריט שלו מהטעם ההגיוני הבא: היעדר תחושת אמינות בסיסית של הסיפור. על מה אני מדבר? ובכן, דנה מחליט לעלות לטיסה שתחזיר אותו היישר לטהרן. מה ששמעתם.

יש שני הסברים אפשריים לצעד זה: ההסבר של דנה עצמו וההסבר של חבריו מוכי ההלם שלחמו איתו בצרפת כתף לצד כתף בשוחות נגד הרפובליקה האיסלאמית.
"באותה תקופה", הוא אומר, "מצבי היה גרוע מכל הבחינות: מנודה חברתית על-ידי רוב האירנים שתמכו במשטר החדש; יחסים מעורערים עם אשתי וילדיי. ספגתי גם קיתונות של בוז וביקורת מבני משפחתה של אשתי. בנוסף, הטראומה שעברתי לאחר שניסו להתנקש בחיי רק החריפה. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה בחיי שהרמתי דגל לבן. הרגשתי שאין טעם לחיי.

"התחלתי לחשוב על דרך להתאבד. צצו בראשי רעיונות שונים איך לסיים את חיי, אך פסלתי את כולם. רציתי במוות ההולם לוחם חופש; כזה שימשוך תשומת לב למאבק לו הקדשתי את חיי. בסוף החלטתי על דרך שונה לחלוטין. ממש חשיבה מחוץ לקופסה... התגבשה בי ההחלטה לשוב לאירן ולמסור את עצמי לאויביי המושבעים. כן, אלה שגזרו עליי שלושה גזרי דין מוות. קיוויתי שההוצאה להורג תהיה פומבית ובכל מקרה התנחמתי כי לפחות אקבר באירן מולדתי".

דנה נזכר בחיוך בפנים הנדהמות של פקידי שגרירות אירן בפריז, לשם הגיע בחודש מרס באותה שנה, כדי להציג את עצמו ולומר שברצונו לקבל ויזה לאירן (שכן אזרחותו נשללה) ולחזור למולדת, שגזרה עליו גזר דין מוות. עד כאן גרסת דנה, הנשמעת מדהימה על-פי כל קנה מידה מקובל. אלא שגם דנה עצמו מודה שחבריו למאבק נגד המשטר החדש חשדו בו שהפך את עורו ושהוא החל משתף פעולה עם הרפובליקה האיסלאמית.

בין כך ובין כך, דנה משתף שלאחר חזרתו למולדת, איש לא עצר אותו. יתרה מזו: אפשרו לו להתחיל לפעול בטהרן כעורך-דין לכל דבר ועניין. הוא פתח משרד ועשה חיל. מה ההסבר שלו להתנהלות הלא צפויה, שלא לומר שומטת הלסתות, של אויביו? לפי גרסתו של דנה, בכך רצו האירנים להראות לעולם שהם לא קנאים וחדורי נקמה, כפי שמציגים אותם. שבסובלנות שלהם כלפיו, הוא בעצם משמש כיחצ"ן מהלך על שתיים לתדמיתם בעולם.

ועדיין, הוא מוסיף, בעבעה בו תסיסה כאשר הוא ראה את ההגבלות המוטלות על חירויות האדם באירן, כולל גם על איך להתלבש. ולא, אין הכוונה רק לכפיית לבוש צנוע על נשים וחובת חבישת החיג'אב; פריט לבוש שכל כך התפרסם בעולם בחודשים האחרונים. מדנה אני למד שהמשטר האיסלאמי הקיצוני באירן רואה בעין שלילית גם לבוש מחויט של גברים. למה? "כי יש בזה ניסיון להידמות לעולם המערבי הכל-כך שלילי וכל-כך מאוס בעיניהם. אבל אני החלטתי להיות מעין דון-קישוט, הנלחם באירן מלחמה של אביר בודד", הוא אומר.

לשם כך הוא התחיל להסתובב באולמות המשפט כעורך דין פלילי מהזן המערבי היותר מוצלח: מחויט למהדרין, עם חליפת שלושה חלקים של פייר קרדן. במילים אחרות: את חבל התלייה, שנגזר כמה שנים קודם לכן שייכרך סביב צווארו, הוא המיר בעניבה שהייתה כרוכה סביב אותו צוואר ממש. האם בהתגרות הזו הוא לא עלה על הנתיב המהיר והוודאי להחלפת עניבת היוקרה בחבל התלייה? בהסתמך על עדותו של דנה, הדבר אומנם צרם מאוד לאלה שראו אותו, אבל שוב, לגרסתו, כיוון שמטרתם בהמתקת גזר דין המוות שלו הייתה להראות לעולם שאירן איננה קנאית ונקמנית כפי שמתארים אותה – הם חרקו שיניים על הופעתו הלא מקובלת, אך לטענתו לא עשו דבר מעבר לכך.

עד שהוא חצה את הגבול. או בתרגום עילג מאנגלית – עד שהוא דחף את מזלו. פחות משלוש שנים לאחר חזרתו לאירן הבין דנה שאם לא ימלט עצמו במהירות ממדינה זו הוא יגיע לדד-אנד, תרתי משמע.

הקש ששבר את סובלנות השלטונות כלפיו הייתה, אליבא דעדותו של דנה, ייצוג של תביעה שנטל על עצמו, בעבור תגמול כלכלי משמעותי, נגד מיליונרית שהייתה מקורבת לשלטון. רוחות צוננות שהפכו למקפיאות דם החלו לנשוב לכיוונו של דנה מאת פקידים בכירים, איתם היה בקשר שוטף ומקצועי. והיו גם טלפונים שהזהירו אותו ממש. נורה אדומה אחר נורה אדומה נדלקו בראשו של דנה. "הבנתי כי אם חפץ חיים אני, כדאי שאברח מאירן בטרם החרב המתהפכת תפגע בי", הוא מסכם.

"ב-18 בדצמבר 1988 התייצבתי בשדה התעופה של טהרן", הוא משחזר. "כאשר עברתי את ביקורת הדרכונים ללא עיכוב, חשתי את לבי מפרפר. זמן קצר לאחר מכן, עת ניתקו גלגלי המטוס מהקרקע, פלטתי אנחת רווחה, אך כזו שלוותה בצביטה בלב. ידעתי שיש סיכוי גדול שאני נפרד לצמיתות ממולדתי, ושעד סוף ימיי אהיה גולה".

דנה, שכאמור נולד למשפחה שיעית אדוקה בדתה, הגיע לישראל באקראי. זה קרה כשהוא קיבל מלגה מאוניברסיטת טסמניה שבאוסטרליה, כדי לערוך מחקר באוניברסיטה העברית. השהות הארוכה בישראל, יחד עם יצירת קשר עם בני הקהילה האירנית המקומית, עשו את שלהם ודנה התאהב בארץ וחישב להשתקע בה. אז גם החלה להתגבש בראשו המחשבה שהוא רוצה להתגייר. במהלך תהליך הגיור שיתפה אותו בת דודתו, בזמן שהוא שהה בארה"ב בעת שמחה משפחתית, שלא בטוח שהוא צריך להתגייר; שכן לפי מידע שהיא קיבלה מאביה לפני מותו, הם יהודים שנאלצו להתאסלם לפני מספר דורות, כדי להימנע מרדיפות של אנטישמים. מידע זה רק הגביר אצלו את המוטיבציה, להמשיך את מסע הגיור בו החל.

בירושלים הוא מצא, כהגדרתו, את אהבת חייו - מרינה, שהייתה אדריכלית יפת תואר ויפת מראה ואשר נפטרה ממחלה קשה לפני מספר שנים. לאחר נישואיהם קבעו את ביתם בירושלים. היכן בירושלים? חובבי המשמעויות הסמליות שבפרטים הקטנים ימצאו עניין בשם הרחוב בו הם רכשו את דירתם - רחוב המלך כורש (מלך פרסי שחי כ-500 שנה לפני הספירה ונחשב לידיד היהודים, ושבהצהרתו המפורסמת התיר להם לחזור לארץ ישראל ולבנות בה את בית המקדש).

דירתו של דנה קומפקטית, אך מרשימה ביותר. מזכרות וחפצי אמנות פרסיים משובצים בה בכל מקום, כאילו היה המקום מוזאון לתרבות העם האירני. על השולחן בסלון דגל אירן כשבמרכזו דמות אריה, כפי שהיה בדגל הלאומי בתקופת השאה (לאחר מהפכת חומייני הוחלף האריה שבדגל, באלמנט גאומטרי המורכב מאותיות המילה אללה). גולת הכותרת בדירה – המרפסת, ממנה ניתן לתצפת על נוף ירושלמי מרהיב.

ב 1995 ייסד דנה את הארגון הבינלאומי לאחווה ולידידות PLIM שבראשו הוא עומד, אשר מאמין בהפלת השלטון האיסלאמי באירן באמצעות שינוי תרבותי ולא צבאי, ובשינוי הקשרים הישראלים-אירניים. הוא מסתובב בקהילות אירניות בעולם ומסביר על בעיות המהפכה ועל הסכנה בממשל הנוכחי.

הרבה נקודות ציון משמעותיות רואה דנה, בכל הקשור לאירן מאז מהפכת חומייני. אלא שלטענתו מה שהוא רואה כעת, הוא מעולם לא ראה קודם לכן. את מחאת החיג'אב הוא מגדיר כ"קו פרשת המים המשמעותית ביותר באירן בדור האחרון".

מכות המוות, פשוטו כמשמעו, שחטפה מהסה אמיני בידי משמרות הצניעות, רק משום שלא כיסתה ביסודיות את כל שערות ראשה, הוציאו, כאמור, לרחובות אירן צעירים – ובעיקר צעירות – רבים. מחאה שנדמה הייתה שתימשך ימים ספורים נמשכה ועדיין נמשכת כבר שבועות ארוכים. לאחרונה דיווח אתר הגולים האירנים, 'אירן אינטרנשיונל', כי משלחת של ארבעה בכירים במשטר בטהרן ביקרה לפני מספר שבועות בוונצואלה, כדי לבדוק אפשרות שהממשלה שם תעניק מקלט מדיני לבכירי המשטר ובני משפחותיהם, במקרה שההפגנות ייצאו משליטה ויגיעו למצב של הפיכה של ממש. אירוע כזה לא אירע מאז עליית חומייני לשלטון.

"כן", אומר דנה בפסקנות נחרצת, "אני רואה במחאה המבורכת של נשות אירן את תחילת הסוף של המשטר הארור הזה. זו פעם ראשונה שנשים חוללו את המחאה; זו פעם ראשונה שהיא מקיפה את כל אירן וזו פעם ראשונה שהמחאה נמשכת כל-כך הרבה זמן. הפעם זה חץ שיצא מהקשת. אין דרך להשיב אותו לאחור. הפעם, במוקדם או קצת במאוחר, המשטר יקרוס ואירן תשתחרר מעשרות שנים של דיכוי אפל ומיותר. אתה תראה שלא בעוד הרבה זמן אירן תחזור לימי הזוהר שלה. בעזרת השם אזכה עוד לראות את זה ולסגור בכך את מעגל חיי".