מפלגת העבודה יוצאת מהארון

לאחר תקופה ארוכה של אלם ושיתוק בכל הנושאים יצאה מפלגת העבודה מן התרדמת ומן הארון והביעה עמדה נחרצת לפחות בנושא אחד - מעמד בית המשפט העליון. היא השתמשה בהסכם הקואליציוני כדי לבלום את יוזמות החקיקה ההזויות והאנטי-חוקתיות של שר המשפטים פרידמן.

ואכן, את שר המשפטים צריך היה לעצור מזמן. הוא פועל ממניעים אישיים כדי להרוס את המרקם החוקתי העדין שנבנה בשישים שנות המדינה, לאחר שהכנסת, מימיה הראשונים, נמנעה מלכונן חוקה לישראל. אין מדינה דמוקרטית בעולם ללא חוקה, בדרך כלל כתובה כמגילה אחת, ובמקרים בודדים כרצף של תקדימים מחייבים. רק בישראל אין חוקה. בהעדרה הגורם היחיד היכול לרסן את הכנסת והממשלה הוא בית המשפט העליון.

למזלנו חברו בראשית המדינה כל גורמי האופוזיציה מימין ומשמאל, בסיוע שר המשפטים הראשון, פנחס רוזן, מן המפלגה הפרוגרסיבית והוציאו את בית המשפט העליון מתחום המינויים הפוליטיים של קואליציית מפא"י-מפד"ל. כך קיבלנו בית משפט א-פוליטי וגוף עצמאי-אובייקטיבי היכול לרסן את השלטון הבלתי-מוגבל ולהגן על זכויות האזרח. בית המשפט נהג כל השנים בריסון ובאיפוק והיה קשוב לעמדות הציבור. פסיקותיו העניקו לישראל מעמד בינלאומי מכובד ויצרו מצב שבו הכנסת והממשלה חייבות לשקול כל צעד וצעד בזהירות רבה כדי לקדם פני התערבות אפשרית של בית המשפט, כמתוקנות שבמדינות.

הגיע הזמן לאשר חוקה מקיפה ומחייבת שקובעת אמות מידה לכל פעילויותיהן של שלוש הרשויות ואשר לא ניתן לשנותה בקלות ובחיפזון. עד אז אין להוסיף טלאים בהתאם לגחמות של שר משפטים או של ראש ממשלה. מותר לתקן ולשנות אך במחשבה תחילה. ועד אז יש להקפיא כל דיון בהצעות העלולות לפגוע בבית המשפט העליון, במעמדו ובעצמאותו.

הפגנת המורים - יום גדול

הפגת המורים בכיכר רבין היתה גם היא יום גדול לדמוקרטיה הישראלית. סוף, סוף הפגנה בנושא חברתי בעל משמעות ערכית. הממשלה טרם הבינה שלראשונה מזה שנים רבות מתקיימת שביתה הזוכה לאהדה גדולה של כלל הציבור ובכללם גם הנפגעים הישירים מן השביתה. כי הגיעו מים עד נפש. ברור לכל שהממשלה היא האשמה העיקרית בהעדר הפתרון שיביא לסיום השביתה. התנהגות משרד האוצר נועדה להשפיל את ראשי ארגון המורים וחבל ששרת החינוך אינה מבינה זאת.

דרישות המורים, הכל מבינים, יותר ממוצדקות לא רק בענייני השכר והרפורמה, אלא גם בדרישתם לצמצם את מספר התלמידים בכיתות, המופרז מעל ומעבר לכל פרופורציה, בעיקר בחינוך החילוני, ולהחזיר את שעות ההוראה שקוצצו. בכל מדינה מתוקנת היה הסכסוך נגמר מזמן. אין כבר מרחק כה גדול בנושאי השכר ואת שאר הדרישות אפשר לפתור בהסכמה עקרונית ובלוח זמנים מדורג. יש מספיק כספים באוצר למימוש ההסכם האפשרי, כשם שיש מספיק כספים להגדלת סל התרופות ולפתרון המצוקות החברתיות הקשות. כל מה שדרוש הוא מוח מבין ולב פתוח בממשלה ובאוצר והתגייסות ברורה לנושא של מפלגת העבודה שחייבת להוות את המצפון החברתי והדמוקרטי של הממשלה.

נובמבר ההיסטורי

אינני יודע מדוע דווקא חודש נובמבר הוא חודש כה גורלי בתולדות הציונות והקמת המדינה - הצהרת בלפור, החלטת האו"ם, ביקור סאדאת בירושלים. ועידת אנאפוליס מתקיימת גם היא בנובמבר אך ספק אם היא תצטרף לרשימת האירועים ההיסטוריים.

אותם האירועים ההיסטוריים של העבר הרחוק והקרוב יותר נוצלו לטובה על-ידי התנועה הציונית ומדינת ישראל. באותם מקרים הפלשתינים הם אלה שהחמיצו את היכולת לממש את ההזדמנויות שניתנו להם ולקבל מדינה. הרוב בתנועה הציונית, לעומת זאת, הבין את אמנות האפשרי, בזכותם של ויצמן ובן-גוריון, בניגוד לגישת ז'בוטינסקי מימין ואנשי מפ"ם משמאל.

אך בשנים האחרונות ישראל מצטרפת בהצלחה לפלשתינים בתחרות על החמצת ההזדמנויות. קודם כל דאגנו למסמס את המשא ומן עם מצרים על תוכנית האוטונומיה ופתחנו במלחמת לבנון הראשונה. החמצנו את ההזדמנות להתחיל בתהליך רציני עם ירדן בשנות השבעים והשמונים של המאה שעברה. אחר-כך בלמנו את האפשרות להתקדמות במסלול שנפתח בוועידת מדריד. מנענו התקדמות עם הפלשתינים לאחר רצח רבין ועתה אולמרט נכנע לאיומים של ליברמן וישי. אהוד ברק מאגף גם הוא את אולמרט מימין.

גולדה מאיר, משה דיין וישראל גלילי אחראים למחדל שהביא עלינו את מלחמת יום הכיפורים. יצחק רבין ומנחם בגין הניעו את תהליך השלום עם מצרים, שלום קר אומנם אך שלום שמחזיק מעמד ומונע שפיכות דמים מיותרת כבר למעלה משלושים שנה. בגין עצמו שלל תחילה את מהלכי השלום עם מצרים שרבין החל בהם ב-1975 אך הבין שטעה ועלה על דרך השלום. חבל שלא המשיך ברצינות בדיון באוטונומיה ובמקום זאת התיר לשרון לפתוח במלחמת לבנון הראשונה.

יצחק שמיר בלם התקדמות לשלום ושמעון פרס לא נאבק נגדו בנושאים הנכונים. יצחק רבין ושמעון פרס החלו תהליך רציני עם הפלשתינים, אך רצח רבין בלם את המהלך. ראשי הממשלה הבאים אחרי רבין ז"ל לא פעלו ממשית לחידוש התהליך ובאותם צעדים שעשו, חד-צדדיים לרוב, פגעו בתהליך במקום לחזקו. עתה מצטרפים אולמרט וברק לאלה שמשלמים מס שפתיים לשלום אך לא פועלים בהחלטיות לממשו.

ברק בולם את הסיכוי, צר ככל שיהיה, והופך את מפלגת העבודה לגרורה של הימין, גם המדיני וגם הכלכלי-חברתי.