אלוהים בעידן של חורבן וגלויות / דלית רום-שילוני

כיצד מושפע "מעמדו" של אלוהים בתקופה של שבר לאומי? מה אומרים ראשי העם, סופריו והמוני בית ישראל על האל בעת שאסון כבד פוקד אותם? שאלות אלו הן עניינו של "אלוהים בעידן של חורבן וגלויות", ספרה של דלית רום-שילוני. הספר עוסק בחורבן ירושלים במחצית הראשונה של המאה השישית לפני הספירה, אולם לקוראים הוא עשוי להדהד ולשמש רקע לדיון בתקופות שבר אחרות שחווה העם היהודי.

רום-שילוני בוחנת את דבריהם של נביאים, מלכים, כותבי היסטוריה, משוררים והמון העם לנוכח האסון שפקד את העם מיד הבבלים. את המחשבה הדתית של התקופה היא מחלקת לכמה נושאי עיסוק עיקריים: חלקו של אלוהים בהבאת החורבן וההגליה, הקשר בין ה' לעמו בעת החורבן ולאחריו, ושאלת הצדק האלוהי.

חלקו הראשון של הדיון עוסק בעיקר במקומו של אלוהים בהבאת החורבן. רום-שילוני ממחישה היטב כי אין בעם אחדות דעים בנוגע לחלקו של האל בהמטת האסון לעומת היחס לאחריותם של אויבי העם. קשת הדעות נפרסת על ציר של אחריות ושל משמעות, שנמתח בין פעולות האדם למעשי האל.

בקוטב אחד של הציר ניתן משקל רק למישור הפעילות האנושית - זהו האויב שלוחם בישראל. הקוטב השני מייחס את האחריות למישור הפעילות האלוהית - זהו האל שלוחם לבדו, בין אם הוא מושיע ובין אם הוא משמש כאויב לעמו. טענתה העיקרית של רום-שילוני היא שתכליתן של נבואות מסוג "ה' לוחם לבדו" בספרים ירמיה ויחזקאל היא פולמוסית. בגישה זו להסבר החורבן יש תשובה לציפייה שה' יושיע את עמו מיד הבבלים, ויחד עם זאת, התמודדות עם הלוך רוח שרואה בחורבן מעשה אנושי בלבד וחולשה של אלוהי ישראל.

במרכזו של הציר ניצבת הנקודה היוצרת התאמה בין האירוע ההיסטורי לפירוש התיאולוגי שניתן לו. לפי הגישה הזו, ה' מעורב בהתרחשויות מאחר שהוא המזמן את הצבאות ואחראי לפעולתם. על-פי דגם זה, מתארת המחברת את היחס לנצחונות ולתבוסות, תוך התמקדות בנושא הספר - החורבן.

לבו של הדיון התיאולוגי הוא עיסוק מעמיק בשאלת יחסו של ה' לעמו. בספר נידונים מקורות בחתך ספרותי רחב, שבכולם מהווה התאודיציאה (צידוק הדין) את הכוח המניע להצגת השאלות ולהסבר דרכו של האל עם עמו. התבוסה הצבאית והמדינית, אובדן העצמאות והנחלה וחורבן מקדשו של האל הציבו סימני שאלה בנוגע לכוחו של האל, לחלקו בחורבן ולמידת הצדק שבפעולתו, לנוכחותו ולמידת מעורבותו בחיי עמו.

על-פי רום-שילוני, מעשיו של אלוהים בעת החורבן מתוארים בכתובים בלשונות מובהקים של האנשה. אלוהים משמש בשלושה תפקידים: מושל, לוחם ושופט. רובד נוסף הוא הקשר בין ה' לעמו, המתואר באמצעות מטפורות מעולם המשפחה. המחברת מדגימה כיצד לעיתים שני העולמות הללו נשזרים זה בזה.

באמצעות ניתוח המקורות העוסקים בכל אחד מן התפקידים שממלא ה' ובתיאור יחסיו עם עמו בעת החורבן ואחריו, מאירה המחברת הבדלים של ממש בין המקורות הנבואיים והלא-נבואיים בשנותיה האחרונות של ירושלים ובראשית ימיה של הגלות. אמנם, כולם מבקשים הסבר לדרכו של אלוהים בעת המשבר ותשובה לשאלת מעורבותו בגורלו של העם לאחר החורבן, אך בעוד המקורות הלא-נבואיים מבטאים בתלונות ובהיגדים דוגמטיים את הדעה כי המשבר מציין היעדר השגחה אלוהית, עורכים הנביאים מאמצים ניכרים להסביר את המשך נוכחותו ומעורבותו של ה' בגורל העם קודם לחורבן, במהלכו ואחריו. על-פי המחברת, מעיד ריבוי הקולות והבדלי העמדות על ויכוח חי במחשבה הדתית ביהודה ובגלות.

כאמור, מעבר לדיון המעמיק והשיטתי בטקסטים המקראיים, דן הספר גם במישור אחר של שאלות עקרוניות, שסוגיית החורבן היא רק אמצעי להן: כיצד אפשר להגדיר את היחס בין הקולות השונים העולים מן הטקסטים המקראיים? האם ראוי להבחין בין קולות "רשמיים" ו"בלתי רשמיים" או בין "עמדות מרכזיות" ל"עמדות שוליות"? היכן יש להציב את הנביאים? האם הם מהווים חוגים אופוזיציוניים הן ל"חוגים הלאומיים הדתיים" והן ל"דת היהוויסטית הרשמית"? מי יכול להיחשב בעל העמדות המסורתיות ומיהו המחדש בתחום המחשבה הדתית בראשית המאה השישית לפנה"ס?

מסקנת המחברת היא כי המקורות הנבואיים נמנים עם הקולות הרשמיים של המחשבה הדתית היהודאית של ראשית המאה השישית לפנה"ס. נושאי עיסוקם ועמדת צידוק האל שלהם דומים לעמדה המובאת בספר מלכים. לטעמה, אין לראות בנביאים אופוזיציה ל"דת היהוויסטית הרשמית", אלא מייצגים נאמנים שלה כבר בראשית המאה השישית לפנה"ס. להערכתה של רום-שילוני המקורות הלא-נבואיים אינם מייצגים "חוגים לאומיים-דתיים" או עמדות שוליות או "עממיות" במחשבה הדתית הישראלית, ואין בהם גילויים של יוהרה או של פגיעה בעקרונות יסודיים של האמונה בה' אלוהי ישראל (כדעת חוקרים אחרים). היא שוללת הבחנות שיש בהן הערכה היררכית בין העמדות ה"עממיות" לעמדות "המפותחות" או "המזוקקות" של הנביאים. אלה כמו אלה יונקים מאותה מסורת דתית ומגלים על-פי רוב נאמנות גדולה לאלוהי ישראל.

מבעד למחלוקות מתגלים קווים רבים של הסכמה, והם שמחריפים את עוצמתו של הדיון, ולעתים אף הופכים אותו לוויכוח לחיים ולמוות. טיבה של הספרות הנבואית הוא שמציב את הנביאים כמחדשים בעולם המחשבה הדתית. הציטוטים שהם מביאים מפי בני דורם נדרשים על-מנת להתמודד עם קולות מקשים ולמצוא בתוך גדריה של המחשבה הדתית פתרונות חדשים; אולם על יסוד הדיון התיאולוגי, אפשר להסיק כי מרבית המחלוקות נתונות בתוך עולם מחשבה אחד, ולכן הן משקפות רב-שיח בין שווים. נדמה שנכון לתאר את רב-השיח התיאולוגי בראשית המאה השישית לפנה"ס כמהלך מתמיד, קשה ומיוסר, בין קודקודי המשולש המציינים את בעיית צידוק הדין. נביאים, מלכים ושריהם, משוררים והמון העם, מהלכים במסלולים נפרדים, אפילו מתנגשים, אולם כולם מבקשים למצוא דרך ליישב בין סבלו של העם לאמונת היסוד כי האל נותר אלהי המשפט, האל הטוב והמיטיב, אלוהי ההיסטוריה הכל-יכול והיודע-כל.

תרומתו הגדולה של "אלוהים בעידן של חורבן וגלויות" היא הן בניתוח המעמיק של הטקסטים והן בתובנות שבו לגבי ספרות המקרא והתיאולוגיה שלו. מדובר במחקר עב-כרס, שעלול להרתיע קוראים אחדים. בשל כך, ראוי לציין כי על-אף חשיבותו הגדולה של החלק הראשון, המניח את היסוד המתודולוגי לדיון, אלו מן הקוראים המתעניינים בדיון הטקסטואלי ובמשמעויותיו לגבי תפיסות האלוהים השונות יכולים בהחלט להתחיל את מסע הפרשנות המוצע בספר מחלקו השני.

קוראים העוסקים בשאלות תיאולוגיות, בספרי המקרא הנדונים (ובעיקר ירמיהו, יחזקאל, איכה ותהילים) וכאלו המתעניינים בעריכת המקרא ובנוכחותם של הקולות השונים בספרות המקראית ימצאו ב"אלוהים בעידן של חורבן וגלויות" מקור רב ערך. הספר אינו מייצג רק "אווירה של תקופה", אלא מדייק ומדקדק בטקסטים עצמם, תוך פרשנות רצינית ומעמיקה שלהם.

"אלוהים בעידן של חורבן וגלויות" מהווה חוליה בשרשרת של ספרים המעניקים לקורא חוויית לימוד של ממש, תוך שימוש מושכל במקורות השונים ובמחקרים על אודותיהם. אף חשוב מכך - הוא מותיר לקורא עצמו מקום נרחב לבחון ולגבש את עמדותיו לגבי הפרשנויות והחידושים המוצגים בו.