הפתרון שאינו פותר

התיאוריה אומרת כי הקמת מדינה ערבית בשטח ארץ ישראל היא פתרון רצוי למדינת ישראל. לכאורה, פתרון לבעיה הדמוגרפית אשר מטילה צל כבד על היכולת שלנו להיות בו-זמנית גם מדינת הלאום היהודי וגם לשמור על הדמוקרטיה. כך, מבטיח לנו השמאל האנטי-ציוני, נוכל לטהר את עצמנו מהכתם של היותנו "מדינת אפרטהייד."

היא כביכול גם אמורה לפתור אותנו מטענת השיבה שמעלים הערבים. אלא, שטיעון זה לא מקובל לחלוטין על אלה שמצדדים בטענת השיבה, ואינו נחוץ כלפי כל מי שמבין כי הסכסוך הישראלי-ערבי גרם לחילופי אוכלוסין שההשלכות שלהם היו אמורות כבר לפוג, כפי שפגו כל תוצאות חילופי האוכלוסין שהתחוללו בעקבות מלחמות בשנות הארבעים של המאה שעברה.

מנחם בגין התנגד לקיומה של מדינה פלשתינית משום שהוא הבין שהסיבה היחידה לקיומה תהיה הרצון להשמיד את מדינת ישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו הסכים להקמת מדינה כזו תחת לחץ בינלאומי, אך התנה את הקמתה בתנאים שיעקרו את יכולותיה המדיניות והצבאיות. בפועל אין חיה כזו, מרגע שמדינה כזו תקום ישראל לא תוכל לעשות כלום אם היא תפר את כל הסייגים שהוסכמו עמה מראש.

הניסיון שיש לנו עם רצועת עזה צריך ללמד אותנו שסיכויי ההישרדות של אבו-מאזן או כל מתון אחר שאנו מדמיינים שעשוי לרשת אותו בבוא יומו, הם קלושים ביותר. כל מסירה של יהודה ושומרון לידיים אחרות תסתיים בנפילתה כפרי בשל לידי החמאס או קיצוניים ממנו במוקדם או במאוחר, בין אם בכוח או בבחירות כלשהן.

התוצאות של מצב כזה תהיינה הרסניות בהרבה מהמצב החמור כשלעצמו שיש לנו ברצועת עזה, במיוחד לאור הקרבה של אזורים אלה והשליטה הגיאוגרפית המוחלטת שלהם על הלב האסטרטגי של מדינת ישראל. אך גם משום שמרגע שתקום המדינה הזו יהגרו אליה ברצון או בכוח צאצאי הפליטים הערבים של 48 שבמשך למעלה מ-60 שנה חיים בארצות ערב בתנאי אפרטהייד חמורים, אבל לא רק הם. אליהם יצורפו כל אלה שעברו תהליכים של פלשתיניזציה מטעמים שונים במשך הדורות, כל הפנאטים שיחפשו לעצמם הזדמנויות להפוך לשהידים, וכל האוכלוסיות המוקצות מחמת מיאוס שהשלטונות הערביים, שצרות פנימיות לא חסרות להם, ימצאו דרך להיפטר מהן באמתלות אידיאולוגיות כאלה ואחרות.

אני משאיר לדמיונכם הפרוע לשער מה יעשו הפליטים החדשים הללו במחנות הפליטים החדשים שיקומו בטווח קילומטרים ספורים ממרכז ישראל. ושוב - הניסיון לגבי התקדים העזתי מלמד שכל ניסיון של ישראל להגן על עצמה באופן אפקטיבי מפניהם ייבלם על-ידי הצביעות העולמית. לא קשה גם לנחש את מי יאשימו במצב הקיומי הקשה מנשוא של כל אותם פליטים שזה מקרוב הגיעו.

גם כל ניסיון שלנו להסתמך על רצועת ביטחון בבקעת הירדן יהיה קצר-טווח ויהפוך למלכודת מוות ברגע שתתחולל הפיכת "פייסבוק דמוקרטית" בממלכה ההאשמית. נראה לכם מופרך? כך נראתה גם התחזית שלי שנכתבה בעת שחלק מפרשני ערוצי התקשורת בארץ עדיין אמרו שמצריים זו לא תוניסיה.

לכן אנו חייבים להיות כנים עם עצמנו, ולא להתייחס לאפשרות של הקמת מדינת טרור נוספת בגבולנו (בנוסף על עזה), כאל "פתרון." שימו לב שאפילו מצדדי מה שקרוי "פתרון שתי המדינות," כבר אינם מתיימרים להתייחס אליו כאל פתרון של שלום. אלא מציגים אותו כ"האופציה הפחות גרועה."

לא די בזאת שבבעיה האמתית - בעיית הטרור, ה"פתרון" הזה אינו נוגע, בפועל בשל ה"פתרון" הזה, אנו עלולים למצוא את עצמנו מחליפים בעיה דמוגרפית מדומה בבעיה דמוגרפית קשה וחמורה ממנה, כאשר רוב ערבי עצום יצטופף בדוחק ובמחסור בחלק קטן של ארץ ישראל, בעוד המיעוט היהודי יחיה ברווחה בחלק הארי של הארץ.

מישהו קונה את ההבטחות של השמאל האנטי-ציוני שבמצב כזה לא נואשם בכך שאנו מדינת אפרטהייד?. נשארו אם כך לא מעט בעיות - מה הפתרון הנכון? מה לעשות עם התהליך הנוכחי? מה עם היוזמה שלהם לקבלת הכרה באו"ם? על-כך במאמרי הקרובים.