הטומאה בפרשות "תזריע" ו"מצורע" (ב)

אי אפשר שלא להתפעם מהעובדה, שבתקופה שלא פעם הייתה עדה לקריסת חברות כתוצאה ממגיפות של חולי, אנחנו עדים למסמך מרשים המחייב את קוראיו לאמץ את תרבות ההיגיינה והבריאות, ואף נותן למחויבות זו הילה של קדושה בשתי פרשות. במיוחד בימים אלו, שהחברה האנושית מתמודדת עם נגעי מגיפת הקורונה, אי-אפשר שלא להתפעל ממסמך, שמתמקד במחויבות של האדם להיגיינה, ונותן לשמירת ההיגיינה הילה של קדושה.

שתי הפרשות "תזריע" ו"מצורע" דנות בעיקר בנושאי טומאה וטהרה. נושאי הטומאה והטהרה, כפי שמנוסחים בפרשות, היו להם חשיבות מרובה בזמן שבית המקדש עמד על מכונו. בצד ההערכה הרבה, שיש לי להתנסחות בפרשות תזריע ומצורע על-רקע תקופה כתיבתן, אינני יכול שלא לתת ביטוי להסתייגות כואבת.

היום רבים מהדיונים בשתי הפרשות רחוקים מעולמנו, במאה העשרים ואחת, אך יש להם השלכות בחיינו. דוגמה למרחק אפשר לראות בהתנסחות "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע - בְּגָדָיו יִהְיוּ פְּרוּמִים וְראשׁוֹ יִהְיֶה פָּרוּעַ וְעַל שָׁפָם יַעֲטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקָרֵא. כָּל אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא ..." (ויקרא י"ג פס' 45-46).

ברור לי, שחברה חייבת להתמודד בנחישות עם סכנת נגעים אישיים. הבידוד הוא בהחלט אמצעי חיוני לשמירת החברה מפני מגיפה. אך קשה לי לקבל את תחושת העלבון, שמתלווה לכך. בכך שמעניקים לאדם שחלה את התחושה, שהוא נושא באחריות על עבירות מוסריות, שביצע במהלך חייו, ולכן הוא חולה במחלה קשה, המחייבת את בידודו.

אני מתקשה לקבל נקודת מבט של הענקת תחושת אחריות מוסרית לנגעי הגוף על החולה. קשה במיוחד לקבל את הגישה לפיה, חלק הארי של תהליך ריפוי נעוץ בבחינה ובבדיקה רוחנית של הנפגע במעשים בלתי מוסריים שביצע בעברו והבעת חרטה כנה על אותם מעשים.

יותר מכל קשה לי לקבל את ההסבר של פרשן, ענק רוח, כדוגמת רש"י בפירושו לספר ויקרא י"ג. פס' 22, לפיו צרעת עשויה לבוא כעונש על דברי רכילות ולשון הרע - "בדד ישב - שלא יהיו טמאים היושבים עמו ... הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יִבָּדֵל".

בידודו של חולה במחלה מדבקת מקובלת עלי. לא מקובלת עלי הענקת תחושת טומאה ותחושת היותו נענש על מעשה שביצע במישור מוסרי כסיבה למפגע בריאותי קשה, איתו נאלצים הוא ובני משפחתו להתמודד כל זמן המחלה.

מן הראוי לתת את הדעת שהפתיחה של פרשת "תזריע" מורה על הולדת חיים חדשים ואילו הנושא המרכזי בפרשה ובפרשה שאחריה הוא נגע הצרעת, אשר כל תוכנו ההפך מהחיים. מצערת אותי הגישה שתחילת החיים ותום החיים קשורים בשתי הפרשות עם תווית של טומאה. ועוד היולדת טמאה משך זמן רב יותר אם ילדה בת.