על קליק שלא מקליק

יש גיל שאתה מתחיל להרגיש קליקים. ולא רק להרגיש אלא ממש לשמוע. לא קליקים בלב שאותם הכרת אי-שם כשעוד היית צעיר ויפה (ככה לפי האגדות שאתה מספר לעצמך). לא אותו קליק ששלח אותך ללילות ארוכים בלי מילה. הקליק הזה שהדיר שינה מעיניך וגרם לך לכתוב שירים שאיש לא יקרא, וברוך השם טוב שכך. זה גם לא הקליקים בעמדת הממתקים בחנות הנוחות של תחנות הדלק, רגע לפני שאני מבקש קבלה של תדלוק. זה אף פעם לא יוצא עם התדלוק. ממתין לפתקית אבל כלום. לך לתחנה ותברר יחד עם המתדלק באיזה משאבה תדלקת. כמו ההבטחה למבצעים בתחנת הנוחות (נוחות למי?), שאף פעם לא הספקתי להגיע אליהם בזמן. הם בין חמש לשש בערב בשעות שאני לא נמצא. והייתה פעם אחת שכן הגעתי בזמן, אבל אז המוכר לא ידע על מה מדובר שזה אותו דבר.

זה לא כמו אותו הקליק שיש במדפי הסופרים השונים. אותו קליק שממוקם ליד מדפי הקפה והתה כאילו זה בא ביחד. אולי עכשיו כשהתחילו למקם גם מדפי תרופות בסופרים, יעבירו לידם את מדפי הממתקים והסוכרים. זה פשוט יותר מתאים.

אני מדבר על קליקים בגב. משהו שלא מכירים עד גיל ארבעים, והנה הגעתי לגיל הזה. הגיל הזה שבו מבינים שלעשות הפתעה לתינוקת ולהרים אותה מהלול לתקרה, יכול להוציא ממנה חיוך אבל גם לתפוס לך את הגב. ככה ששנייה אחרי שחשבתי שאני יכול לעשות את זה, אני מוצא את עצמי מנסה מצד אחד לא לשמוט אותה מהיד, ומצד שני מחפש מקום שאוכל לשכב עליו. הבנות שלי ומרתי חשבו שזה עוד אחת מההצגות שאני נוטה לעשות כשמבקשים ממני לעזור בבית, והן העדיפו להמשיך בשלהן.

אני מצידי מלמלתי מילים לא ברורות, שגרמו להן לחשוב שאולי אבא סוף כל סוף יהיה בן אדם. עובדה, מתחיל להרגיש לו הגב, שלפי דרווין זה שלב חשוב בהתפתחות האדם. זה לא מסתדר לגמרי כי דרווין טוען לכך שהגב מתיישר ואני הולך בדרך ההפוכה. מאחר שמדובר בי הן החליטו להניח לי. אם לא יצא תלמיד חכם וגם לא מתיישר לפי תורת דרווין, אז לפחות שיבחר לו דרך כלשהי כמאמר חז"ל בדרך שאדם רוצה לילך וכו'. ככה הגענו לשלב הידוע של אנשים בני גילי. ביקור אצל אורתופד שמצא שיש לי משהו בגב בין חוליה משהו לחוליה דומה למשהו. הוא שלח אותי לכירופרקט שכשמו כן הוא. הוא פרקטי בשיטת מה שלא עובד לא צריך שיעבוד. אחרי זה נשלחתי לאוסטאופתיה שזה כמו כירופרקט רק יותר יקר, ועם יותר דיבורים. דיקור סיני מסתבר, מועיל לסינים שפתחו אצלם מכללות ללימוד השיטה, ונרשמו אליהם בעיקר ישראלים שמצאו עוד דרך להתעשר. טיפול בשחייה, ושחייה עם שמות יפנים של סושי.

הבורקס הבא

הבטחות לפתרונות על-ידי לחיצות, עיסויים וכוסות רוח שמסתבר שלא רק למתים, הן לא מועילות אלא גם לחיים לא. כל מיני המצאות שמבטיחות הרבה ומקיימות בעיקר דבר אחד, וזה מפגש כואב עם כרטיס האשראי שלי. ואני כמו פתי מאמין לכל דבר, מבטיח שוב ושוב לא ליפול לפח, ושוב ושוב נופל, כמו פינוקיו שחזר אלינו מידי קיץ וגילינו שהנה שוב שמשון ויובב עבדו עליו.

מנסה בכל אתר ואתר אולי נמצאה הישועה. לאחרונה התחלתי לחשוב ברצינות על מכשיר הלייזר שאמור להקל. אני עדיין מנסה להבין איך זה בדיוק אמור לשחרר לי משהו אבל כנראה שהוא יגיע בקרוב ממש. עניין של חצי משכורת. מזל שיש דמי הבראה. אולי זה יבריא משהו. השיער שהיה פעם דבר מובן מאליו התחיל לגלות עצמאות משלו. הוא מחליט איפה לצמוח ואיפה לא. מוכיח שאפשר להגיע באוזניים באף ובאזורים בצוואר שלא ידעו שאפשר לצמוח בהם. את הראש הוא משאיר לדברים אחרים, ומה שבטוח שזה לא שיער. השמועות אומרות שבטורקיה, חוץ מקפה עושים פלאים בתחום השיער. אחרי הלייזר נגיע גם לזה. לכרס התרגלתי ולשאלה - מה קרה לך למה אתה לא מפחית באוכל? אני כבר לא עונה. כלומר עונה - צודקים, וממשיך הלאה לבורקס הבא. הרבה יותר נוח, פחות השקעה באנרגיה והסברים.

לפני כמה שבועות הגעתי למרפאת השיניים שלי במסגרת תחזוקה כוללת. אני נוטה להאמין שרופאי שיניים, גם אם לא למדו כאן בארץ אלא ברומניה או מדינה מתקדמת אחרת, מגיעים עם איזה רקע ברפואת שיניים. רק חבל שאת הדבר הכי מרכזי ברפואת שיניים הם לא למדו. אני לא יכול לענות להם כשהפה שלי פתוח עם כל מיני מראות בפנים, ואני לא יכול לומר להם אם כואב לי או לא. גם ההמלצה להרים יד כשכואב, היא המלצה הכי פחות טובה, מאחר שהרופא ממוקד באזור הפה שלי והיד היא אי-שם רחוק. זה מומלץ בערך כמו הרכבים שרושמים באחורי הרכב "איך אני נוהג"? עם מספר טלפון, ומצפים שאני אחייג תוך כדי נסיעה למספר הזה ואז אקבל דוח ושלילה. ובכלל מישהו עונה במספר שכתוב או שמגיעים למענה הקולי?

הגעתי למרפאת השיניים במסגרת בדיקה כללית. להגיע למרפאת שיניים זה כמו להגיע למוסך. או להפך. אתה מגיע לטיפול שוטף וחוזר עם סתימות בשן או במנוע. תלוי מה יש לך שם. חשבת על סכום של כמה עשרות בהשתתפות הקופה, וסיימת עם אלפי שקלים שרק היושב במרום יודע למה המוסכניק בונה עליך את שיפוץ הבית שלו. לאחר עיון מעמיק בתיק, הרופא התחיל לנזוף בי שאני די מזניח את תחום השיניים שלי, ושבגילי כל דבר טוב שיש לך עליך לשמור עליו ולא לזנוח. חזרתי מוכה למזכירה כדי לקבוע המשך טיפולים וכבר הודעתי לנציגת הבנק שלי שתבדוק אם יש לי סכום פנוי. טוב זה מוגזם כי ידוע לכל שהבנקים כבר לא עונים ומקסימום מגיעים לאיזה מוקד שלוקח ממך הודעה ומוודא שאיש לא יחזור אליך.

חותכים במקום הלא נכון

המזכירה ברגע של רוממות הנפש, עיינה בתיק וחזרה עם התוצאות המדהימות. זה לא התיק שלי. כן. כל תוכנית הטיפולים הנזיפות והסתימות דווקא טובות, אבל הותאמו למישהו אחר שהוא לא אני. פתאום המושג "ניצל בעור שיניו" נשמע לי מובן. הרופא התנצל ואני תהיתי, מה היה קורה אם הרופא היה מתחיל בתוכנית הטיפולים? כלומר באיזה שלב היו מבינים שהתוכנית לא שלי?

מזכיר לי שבאחת מהפעמים הגעתי לבית חולים סורוקה לביקור חולה וראיתי שלטים בכל פינה. "קודם מסמנים ואחר כך מנתחים". מדובר בפנייה לצוות הרפואי או יותר נכון לציבור המנתחים בבית חולים. ואני אומר, אם יש לכם איזה פנייה אליהם למה זה אמור לעבור דרכי? האם היו כאן מקרים שחתכו ואז גילו שמדובר במקום הלא נכון? איך מחשבה כזו אמורה לתת לי להרגיש טוב עם עצמי, ומה בדיוק אני אמור לעשות עם המידע הזה? האם אני אמור לוודא שהמנתח מסמן אותי כראוי? ואם אני חושב שלא, איך בדיוק אני אמור להעיר לו על זה כשאני תחת הרדמה. אתם מבינים? להעיר. הרדמה. ואם אני יכול להעיר לו זה אומר שההרדמה לא משהו. אוי לי ממנתחי ואוי לי ממרדימי.

בגיל ארבעים ורבע, מתחילים להתייחס למבצעי מולטיפוקל ביתר שאת. מתחילים לשאול חברים שמסתובבים עם משקפי קריאה איפה כדאי. ואם כבר משקפי קריאה, אז פניה לציבור האופטיקאים. תעשו משהו עם משקפי הקריאה האלו. למה הם צריכים לשבת בקצה של הקצה, ולמה אנשים לא מסוגלים לבחור מסגרת נורמלית למשקפי הקריאה שלהם. משקפי מרחק זה הכי אופנתי והכי קל, אבל במשקפי קריאה - לעזאזל האופנה.

אני בגיל שמרגיש אמפתיה וחוסר סימפטיה לאנשים עם בעיות שמיעה. אני יכול להבין אותם הבעיה שהם לא מצליחים לשמוע אותי מבין אותם. אני בגיל שמודעות על בית הזהב או דיור מוגן (מוגן מפני מי?) מתחיל להישמע כאופציה נחמדה בעוד עשרים ומשהו שנה. זה לא עוד הרבה. לפני עשרים ומשהו שנה השתחררתי מהצבא וזה נראה כמו אתמול. יהיה לנו זמן לטייל לשחק לראות רופא כל בוקר, ואולי מי יודע יהיו לי סוף-סוף חברים. כאלו שלא שואלים אותי אם אני מכיר מישהו במס הכנסה. פתאום הדיבורים על העלאת גיל הפנסיה משישים ושבע לשבעים לגבר, די מתחיל להפחיד אותי. זה כמו להגיד לרץ מרתון שמגיע לקצה מסלול המרוץ שלו "היי, רגע, נזכרנו שצריך להוסיף לך עוד איזה מאה מטר".

מה מצפים ממני? שאגיע לעבודה עם מכשיר שמיעה, משקפי קריאה ומכשיר לייזר לגב (כנראה שעד אז אקנה אותו) ובאמת אצליח לעשות משהו מעבר ל-לחרפן את כל מי שלידי בסיפורים על לפני עשרים שנה, כשכתבתי טור על קליק.
אני בגיל שמתחילים לחפש נעליים אורתופדיות, מסתפרים קצוץ, ומתחילים לאכול בריא. יותר נכון מדברים עם כל מי שאפשר על לאכול בריא, עם כוס קפה, שניים סוכר ועוגיית רולדין ליד.
קליק זה משהו שאי אפשר להסביר, סיפרו לי פעם. אבל קליק אפשר בהחלט לשמוע וזה נשמע לא טוב.