ממשלת החובבנים

השחקנים הראשיים בממשלת החובבנים (כיום ממשלת המעבר) הם: לפיד, גנץ¹, סער, ליברמן ובר-לב.² המקצוען למחצה - בנט - הוכה ע"י תומכיו ושותפיו ודומה שהחליט באמת ובמידה רבה של צדק ליטול פסק-זמן; אפשר שפרש להתאושש ולהמשיך ללמוד מקרוב את תורת ניהול המדינה, באשר השתכנע שהתפקיד איננו משחק והמצב מחייב התמקצעות. אם נבחן כל חבר בצוות הנ"ל בתפקידו הנוכחי, נראה כשל או שגרה כמעט בכל מה שהם עושים. חילופי השלטון עברו חלק בזכותו של בנט ובשעה שניתן להבין ולהעריך את הורדת הפרופיל התקשורתי ואת שתיקתו בתקופה שקדמה לחלופין - קשה מאוד להבין את שתיקתו אחרי הפרישה.

חשוב להצביע על ההשפעה המכרעת של ריבוי ניגודי האינטרסים של השחקנים הנ"ל על כישלון ההרפתקה הפוליטית המפוקפקת מלכתחילה והתדרדרות לתקופת מעבר של ערב בחירות חדשות - החמישיות במספר, תוך פחות משנה. עתה חלק ניכר מהקשב וממקורות הזמן שלרשותם השותפים מופנים לפוליטיקת-הפְנים של הבחירות הקרובות ואת המחיר - ביוקר המחיה, חוסר ביטחון ושירות ציבורי קלוקל - משלם הציבור.
להלן אבחן אירועים מרכזיים של תקופת ממשלת המעבר ואת ערכם ותרומתם למדינה ולציבור האזרחים:

ביקור הנשיא ביידן - להערכתי עבר הביקור והסתיים ללא אפקט שיורי ממשי. ביידן לא ויתר על חתירתו להסכם חסר-השחר עם אירן, לא פרץ את מחסום ההשהייה בקידום הסכמי אברהם, נצמד לתוכנית אוסלו תוך התעלמות מהעובדה שאין לה רוב בישראל וחזר על האמירות השגרתיות בתחום הידידות הישראלית-אמריקנית ומחויבותה של ארה"ב לביטחונה של ישראל. אלא שהפעם הוא מדגיש את "דוקטרינת ביידן" שאותה הפעיל באוקראינה, לאמור: ארה"ב תספק לישראל נשק הדרוש לה להגנתה אבל מעדיפה לנהל משברים בינלאומיים בדרכים דיפלומטיות. כלומר: המעורבות הצבאית האמריקנית בעולם תמשיך להצטמצם. ובמילים אחרות: "שימו לב ידידים, את בעיותיכם תצטרכו לפתור בפועל בעצמכם". על-רקע הסכסוך עם אירן - זו אולי אמירה לא מפורשת אך משמעותית מאוד ואין ספק שהובנה היטב על-ידי רוסיה.

הצהרתו החדשנית כביכול של הנשיא ביידן שארה"ב אינה נוטשת את המזרח התיכון נותרה ללא כיסוי ומיותמת כשם שלא נותרו שום עובדות ממשיות בשטח כתוצאה מביקור זה. בינתיים, בהשפעת ביקורה של יו"ר בית הנבחרים האמריקני ננסי פלוסי בטאיוואן, גבהה רמת המתח בין ארה"ב לסין וגבר החשש לעימותים צבאיים ביניהן. מצב זה, מחליש עוד יותר את ערך ההבטחה האמריקנית בענייני אזורנו. עם מוסיפים לכל אלה את המציאות המשברית בתוך ארה"ב - חברתית, כלכלית ופוליטית - הדבר מצריך בחינה מחדש של המדיניות העולמית של ישראל.

הסכסוך עם פוטין (רוסיה) - התבטאויותיו הלא מוצלחות של לפיד בשאלת אוקראינה, סיבכו את ישראל במתיחות מיותרת עם רוסיה וחידדו ללא צורך את המתח בשאלת פעילותה של הסוכנות היהודית שם. בהיות רוסיה אחד ממקורות העלייה העיקריים לישראל אם לא החשוב ביותר גם כיום זוהי הסתבכות מיותרת וחסרת אחריות שלא הועילה במאומה לאוקראינה. נראה שפוטין "מציב בכך את ישראל על קצות האצבעות" גם בשאלת המשך הפעילות הצבאית בסוריה. כרגע הוא מעוניין בפעילות נגד השתלטות אירן על סוריה. מה יהיה המצב כאשר ישנה את דעתו ואיך מתכוננים לכך?!
סכסוך קו הגבול המסחרי עם לבנון בים התיכון - המעורבות האמריקנית מתקדמת בעצלתיים ביישוב המשבר והאפשרות של התלקחות צבאית סביב סוגיה זו עודנה על הפרק.

מקורות הדלק של ישראל בים התיכון הם מהיתרונות האסטרטגיים-כלכליים החשובים ביותר בזירה הבינלאומית המקומית והרחוקה יותר. התנהלות ישראל בסוגיה זו משקפת את דרך ההתפשרות הנרפית שלה גם בסוגיות אחרות; משום מה הפשרה תמיד ע"ח ישראל, במיוחד בהנהגת ממשלות שמאל-מרכז.

מבצע "עלות השחר" בעזה - המבצע שהשתרע על כששה ימים (שלושה ימי הכנה והיערכות ושלושה ימי לחימה) יצא לדרך לאחר שהתברר שחמאס לא מתכוון ליטול בו חלק. בכך הפך לתרגיל מורחב מן הסוג שמנהל צה"ל ביהודה ושומרון כבר מספר חודשים אולם בזירה שונה. בעוד שבאיו"ש מתאפשרת לצה"ל תנועה קרקעית חופשית למעשה, הרי שבעזה כניסת כוחות קרקעיים פירושה מלחמת דמים עם חמאס. צה"ל חידד אפוא את יכולותיו בתחום המודיעין והתקיפות החמ"מיות המדויקות והצליח לחסל שני מפקדים בכירים של הג'יהאד ועוד מספר לוחמים ולפגוע בתשתיות מסוגים שונים. ישראל שילמה בתמורה בספיגת תקיפה רקטית מעזה עד צפונה לגוש-דן ובטירטור של שבוע ימים לאוכלוסיית ישובי העוטף. במסגרת זו הפגינה ישראל את איכויותיה של מערכת "כיפת ברזל" - הישג טכנולוגי מרשים בהחלט שאינו קשור לממשלה זו דווקא. ישראל סיימה הפעם את ההתכתשות ללא אבידות ובנזקים חומריים לא גדולים יחסית, מאידך על-פי תגובות בתקשורת ודיווחי מומחים, נגרמה שחיקה משמעותית נוספת של המורל והסבולת לאוכלוסייה האזרחית של ישובי העוטף, במיוחד לדור הצעיר. שמעתי את הסברי לפיד וגנץ, ועדיין אינני מצליח להבין את יעודו האסטרטגי של מבצע זה ואת מהות הישגיו המובהקים.

נושאי הפנים - חברה, כלכלה, ביטחון אזרחי ושירותים ציבוריים מרכזיים - דריכה במקום בכמעט בכל התחומים עם משבר אמון בסוגיות המחירים, דיור, תחבורה, חינוך, בריאות, ביטחון הפנים וטיפול בשכבות החלשות.

בסה"כ קשה להתרשם מביצועי ממשלת "איחוד השונויות החורק". המהלך להקמתה היה חובבני ושטחי שלא הוכן ולא נוהל כראוי. שותפות אינה נבנית על כרעי-תרנגולת, ללא הבנה והסכמה לאן הולכים, מה רוצים להשיג, איך פותרים בעיות ואיך משמרים את הארגון המדינתי שלא יתפרק תחת לחץ הניגודים וההעדפות האישיות.

ישראל מבזבזת זמן יקר על משחקי פוליטיקת פנים עקרים שחומרתם תתבהר אם נקלע למשבר צבאי או פוליטי רציני בעיתוי או בעוצמה בלתי-צפויים. לפי שעה גובר האיום סביב גבולות המדינה כאשר השותפות הישראלית-ערבית של הסכמי אברהם מתקדמת במידה סבירה בתחומים הכלכליים אבל במידה בלתי-מספקת לחלוטין במילייה האסטרטגי האזורי. בלון המשבר הארץ-ישראלי חזר להתנפח מפני שתקופת הרגיעה היחסית של העשור האחרון לא נוצלה כהלכה בכדי לפוצצו, למוססו ולהעלימו מסדר היום המקומי והעולמי - עתה הוא צובר שוב מומנטום מסוכן.

השנה בה כיהנה הממשלה בלגיטימציה מלאה בזכות רוב פרלמנטרי בכנסת חלפה עם התפטרות בנט ופרישת 4 חברים מהקואליציה הצרה. שנה זו - בזכותו או בגללו של בנט - לא נוצלה כראוי ע"י הימין, בין השאר גם באשמת ראש האופוזיציה. זה האחרון העמיד פנים זועמות ועוינות מול הקואליציה במקום לנצל את העובדה שבראשה עומד איש ימין ועל חבריה נמנות מפלגות ימניות לקידום התוכניות פרי יוזמותיו המדיניות; זהו כשלון חמור כשלעצמו. עתה משרד הביטחון נשלט ע"י גנץ ותומכיו במפלגה ובתפקידים הבכירים במערכת הצבאית; משרד החוץ נשלט ע"י לפיד; היועצת המשפטית היא שלוחה של ה"מתייוון" סער - כיום שותפו הפוליטי של גנץ בתנועת "רק לא ביבי"; גוש הימין מנוטרל וגוש ה"אחרים" עושה כמיטב יכולתו להכין את איו"ש "למהלך מדיני גדול" (??) אם רק יתאפשר לו אחרי הבחירות. דומה שגם המפלגה הערבית המשותפת של איימן עודה מבינה זאת וגם היא נערכת בדרכה שלה למאבק הצפוי (כנראה בשיתוף התנועות האיסלאמיות הפונדמנטליסטיות והאלימות הבסיסית ברחובות ישראל. עתה מנהלות מפלגות המרכז שמאל תהליך לחיזוק מעמדן הפוליטי באמצעות גיוס "כוכבים" חדשים נוסח איזנקוט - כוכבים שאינם דרושים באמת לפוליטיקה הישראלית, אבל עשויים להכריע במצב של "כמט תיקו" בבחירות הקרובות.

אירן אינה נחה על שמריה והיא טווה סוגים שונים של קורי-עכביש באזור ומחוצה לו: כגון טרור מרחוק באמצעות טילים, הפעלת טרור פנימי ואנרכיה, יצירת ברית אזורית נגדית לברית הנרפית של הסכמי אברהם (בעיקר באשמת סעודיה וארה"ב), הפעלת חזית צפונית וימית ושיתוף רוסיה, וטורקיה עם גיבוי סיני מתהדק במימוש התוכיות האימפריאליות שלה. חדירתה של רוסיה לאזור, אם לא תנווט נכון ומבעוד זמן עלולה להעמידנו שוב בעימות עם מעצמה עולמית הרואה עצמה כבר עתה כבבואתה של בריה"מ הישנה, אומנם ללא האידאולוגיה המרקסיסטית.