השלם תמיד מורכב מפרטים. אם לא נשכיל לראות פרטים, לעולם השלם יראה חסר.
המחנכת הוותיקה, הגברת, בת-יעקב, פיתחה לפני שנים את השיטה האלפא-ביתית ללימוד קריאה. שיטה שבה לומד הילד את עשרים ושישה העיצורים הקיימים בשפה העברית וכן את שתים-עשרה התנועות (אותן נהוג לסמן בעברית באמצעות סימני הניקוד), ובעזרת ידע בסיסי זה הוא קורא. בהתחלה רק הגאים ובהמשך מילים שלמות בעלות שלוש אותיות ויותר.
בשיטה זאת לומד הילד לקרוא עיצור אחד, תנועה אחת ובהמשך הוא לומד לקרוא הגיים - הרבה הרבה הגיים.
את שיטת הלימוד הזאת כינתה המחברת בת-יעקב "הגה ואות." בשיטה הזאת הילד לומד לראות סימנים בודדים, פרטים, ולהרכיב מהם את השלם.
מדען שלא רואה את פרטי הפרטים של נושא מחקרו, לא יכול להגיע לתגלית הבאה. מדינאי שלא רואה ויורד לפרטי הפרטים של ההסכם או החוזה, שוגה בהחלטותיו. רופא שלא רואה את פרטי הפרטים בצילום שנעשה, עלול לטעות בזיהוי מקור המחלה. מפקד צבאי שאינו מאומן מגיל צעיר להבחין בפרטים הקטנים של זירת הקרב, של מפת השטח שמולו, ונערך לפעולה או לסיור בערך וב"חפיף כזה" עלול לשלם בחייו ובחיי חבריו. מפקד כזה עלול לגרור מדינה שלמה להסתבכויות מדיניות, שלא לומר מעבר לכך.
נערים שלא תורגלו להבחין בפרטים כבר מגיל צעיר, לראות הבדלים, להכיר בשונה, עלולים להגיע מהר למסקנות מסוג: "כולם בארץ שקרנים ורמאים", "כולם מרמים את מס הכנסה", "כל הערבים אותו דבר", "כל המרוקנים (הרוסים, הרומנים, הדתיים - בחר כרצונך) ...הם אותו דבר".
מסקנות כוללניות מסוג זה פוגעות באנשים, בקהילות, באפשרות לסגל חשיבה שיש יותר "מסוג אחד" ולא "כולם אותו הדבר" "ולא הכל דומה" "ולכן אולי גם לא הכול מייאש ואבוד".
לכן חשוב ללמד לראות "פרטים" של דבר. "הבדלים" של חפצים, רעיונות ומושגים, עיצורים, תנועות, מילים, צלילים ולחנים של מוסיקה. ולו רק כדי שנדע להאזין למוסיקה השונה ששומע הילד המאד פרטי שלנו, ולגלות בה משפטים מוסיקליים נעימים לאוזן ולא נפסול באחת אל מול פניו: "הכול רעש אחד גדול, סתם צפצופים!" ואז הוא ישתוק ויחמוק לחדרו בחשאי, יטרוק את הדלת, וילך מאתנו לאיבוד. כי לא ידענו לגלות. לא ידענו לשמוע את היפה שהוא שמע, "הכול היה אותו דבר".
משרד החינוך של השנים האחרונות נטש את גישות הלימוד שהיו מקובלות בארץ בשנות החמישים והשישים. גישות שהובאו לארץ מאירופה, בהם הייתה הקפדה על ראיית פרטים ופרטי פרטים ובניית השלם מתוך הפרטים. גישות אלה גם הקפידו על הבנה והגדרת מילים ומושגים בטרם ייעשה בם שימוש.
היה פעם בארץ עיתון מנוקד בשם "אמר" שהיה נוהג מידי יום להוסיף פינה של מילון וביאור של מילים חדשות ומושגים שהופיעו בתוכנו באותו יום - רעיון יפה.
הגישות היום הם יותר מוכללות וכוללות. מלמדים לראות את התמונה מלמעלה - "בגדול".
"אין סיבה ללמד כל פרט ופרט, ניתן לילד כלים והוא יגלה לבד את הפרטים ואת כל השאר". זאת הגישה. הגילוי העצמי בתהליך הלימוד חשוב הוא ביותר, אלא שהוא צריך להיות מבוסס על ידע של אבני היסוד שבעזרתן יבנה, או אם תרצו "יגלה", את השלם. לדוגמה בחשבון. אם ילד מבין את מושג הכמות - בהתחלה יש עצם אחד, ואם לוקחים "אחד" (למשל גפרור) ומוסיפים לו עוד "אחד" מאותו הסוג (גפרור) יש... וכאן הילד "מגלה" בעצמו שיש... "שניים", נכון. ואז מוסיפים ל"שניים"(גפרורים) עוד אחד (גפרור), והילד יגלה לבד שיש..."שלושה", נכון. ואם מוסיפים לשלושה (גפרורים) עוד 'אחד'... הילד יגלה שיש.... נכון. וכך הלאה. וכך גם לגבי פעולת החיסור ושאר פעולות החשבון.
מתוך הידע שצבר הוא לא יתקשה לגלות את הידע הנוסף שנמצא בצעד הבא של הלימוד.
"האם נכון או לא, להוציא את סעיף הלאום מתעודת הזהות?" נשאלו לא מזמן תלמידים בכיתה ד'. איך אפשר לדון בנושא זה מבלי להגדיר תחילה "מהו לאום?" "מהי תעודת זהות? למה היא משמשת? ומי רשאי לשאת תעודת זהות?"
ההנחה של המורה הייתה "שהתלמיד בוודאי כבר יודע 'בערך' מה זה 'לאום', הרי כולם מדברים על זה, הוא בטח גם יודע בערך, גם מה זאת 'תעודת זהות', נו... ובעזרת השם וקצת בעזרת ההורים הוא כבר יסתדר איכשהו." זאת רק דוגמה אחת. כך מגדלים "חפיפניקים", "בערך יודעים", "בערך משיבים", ו"בערך מודיעים לקצין התורן שחוליה חדרה למוצב".
אי-אפשר לדון בנושא מבלי להגדיר במדוייק ולבאר תחילה בעזרת מילון, למשל אבן-שושן, אבל לא רק, את המילים המרכזיות השייכות לאותו נושא.
פעולה מיידית שבה יכול משרד החינוך לנקוט כדי לתקן את החסר ולשפר הקיים, היא לדרוש ממורים להגדיר לתלמיד במדוייק ובפשטות מילים ומושגים חדשים בהם הם משתמשים בשיעור.
גם מחברי חומר הלימוד צריכים להגדיר ולבאר מילים ומושגים חדשים שאינם שגורים בשפת התלמיד ביומיום אולי בנספח שיופיע בסוף הספר.
רצוי גם להוסיף לחוברות הלימוד "דף מילון מונחים ומושגים" רלוונטיים לאותו נושא שנלמד. זה חסר היום ברוב חוברות הלימוד וזה מאוד נדרש כדי לטפח תבונה מאוד בסיסית אצל הלומד.
יכולות של דיוק, מיומנויות של ראיית הפרטים, ההבדלים בין הפרטים המרכיבים את השלם - אלה תכונות שראוי לטפח אצל תלמידים ואצל כל אלה החפצים לשים עצמם כתלמידים. ולכן גם
לא ראוי ולא נכון לשטח את השפה העברית על דקויותיה ורבדיה ובאופן זה לנוון אותה מיופייה.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
