מדינת תל אביב אירחה אתמול (28.4.15) הפגנה שאירגנה ועדת המעקב של ערביי ישראל, במחאה על "מצוקת הדיור והריסת בתים של האזרחים הערבים". המשתתפים (2,000 לפי אתר ynet; "אלפים" - לפי הדיווח בביטאון הפלשתיני בשפה העברית
הארץ) חגגו את האירוע במיקום הלא שיגרתי, בהנפת דגלי פלשתין.
תוכנית הטלוויזיה של
ירון לונדון ו
מוטי קירשנבאום הקדישה לאירוע מקום נכבד, וכצפוי מפרגן. כצפוי, גם בתוכנית אקטואליה שסדר היום שלה מוכתב בדרך כלל על-ידי הנושאים בעמוד הפובליציסטיקה בהארץ, התארחה רק העיתונאית הערבייה מקבולה נסאר, שדרנית "רדיו א-שמס" - שדיברה בהרחבה על מצוקתם ואפלייתם של ערביי ישראל.
כמקובל אצל הצמד לונדון וקירשנבאום, הדיון נערך במעמד צד אחד בלבד. איש לא ייצג את העמדה שכנגד, וספק אם הוזמן. שני המראיינים הוותיקים - שלזכותם ייאמר כי מעולם לא הסתירו את השקפותיהם השמאלניות - גם לא טרחו ליידע את הצופים, למשל, כי "רדיו א-שמס" נקנס בשנת 2006 על-ידי
הרשות השנייה "בגין תשדירי המרדה נגד המדינה", פרט זניח לכל הדעות.
באותה החלטה של הרשות השנייה נאמר, כי הרשות רואה בחומרה את לשון התשדיר שהינו "תשדיר תעמולה רווי אלמנטים של הסתה ושטנה שאין להם כלל מקום בתחנת רדיו ישראלית". אגב, התשדיר שבו מדובר נמסר לרדיו על ידי...ניחשתם: ועדת המעקב של ערביי ישראל.
לונדון וקירשנבאום גם לא טרחו ליידע את הצופים בגילוי נאום נוסף: שהמרואיינת מקבולה נסאר איננה בדיוק "טאבולה ראזה" ("לוח חלק") מבחינה פוליטית. בראיון שערך איתה "עכבר העיר" ב-2008, אמרה הגברת: "הפתרון לסכסוך יושג באמצעות מדינה חילונית דמוקרטית אחת, ומימוש זכות השיבה. כמו שישראל קלטה מיליון עולים בתוך 10 שנים היא יכולה לקלוט את הפליטים הפלשתינים".
איש לא שאל על דגלי פלשתין אבל לגישה הסלקטיבית בהצגת מרואיינים, שלא לדבר על בחירת המרואיינים בתוכנית "לונדון את קירשנבאום", התרגלנו. אלא שהפעם היה גם ממד נוסף, סמלי למדי. במהלך הראיון הוקרנו על המסך תמונות מן ההפגנה האמורה בכיכר רבין. שוב ושוב ראו הצופים את דגלי פלשתין מתנופפים מעל ראשי המפגינים. איש לא שאל את מקבולה נסאר, מה בדיוק עושים הדגלים הללו דווקא בהפגנה שכל תכליתה הוא (כאילו) למחות נגד אפלייתם של אזרחיה הערבים של מדינת ישראל. אצל לונדון וקירשנבאום מדובר כנראה בתופעה טבעית שאינה דורשת הבהרות.
כפי שיובהר מיד, הדרישות שהביעה מקבולה נסאר - דרישות שמימושן, פירושו המעשי, בשפה פחות מכובסת, הוא קיצה של מדינת ישראל - אינן בגדר דעה פרטית שלה. הן מתמצתות בדיוק רב את דרישותיה של ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, שנוסחו בדצמבר 2006 בפירוט רב, במסמך שכותרתו "מסמך החזון העתידי לערבים הפלשתינים בישראל".
הדרישה העיקרית של המסמך הזה קוראת לביטול יהדותה של המדינה תוך הפיכתה ל"דמוקרטיה הסכמית". במבוא של המסמך נאמר כך: "מלחמת 1948 הביאה להקמת מדינת ישראל על 78% משטח פלשתין ההיסטורית. אנו שנותרנו במולדתנו (כ-160,000 נפשות) מצאנו עצמנו בתוך גבולות המדינה היהודית מנותקים משאר בני עמנו הפלשתיני ומהעולם הערבי, נאלצנו לשאת אזרחות ישראלית והפכנו למיעוט במולדתנו ההיסטורית".
אם תרצו, קיבלתם בפיסקה אחת את כל הלוז של תעשיית השקרים הערבית - שכמובן יש לה משת"פים יהודים, בשמאל האנטי-ציוני, ולא רק בו - וכל תכליתה הוא להביא לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.
- מסמך החזון מספר סיפור רמייה על מדינת ישראל שהוקמה על 78% משטחה של "פלשתין ההיסטורית". מחברי המסמך מעולם לא שמעו כיצד בריטניה חילקה את השטח שחבר הלאומים הועיד להקמת מדינה יהודית, כדי לאפשר את הקמת "ירדן". עובדות היסטוריות לא מעניינות אותם. הם גם לא מספרים מתי בדיוק הוקמה "פלשתין ההיסטורית".
- מסמך החזון מדבר רק על "המולדת ההיסטורית" של הפלשתינים. אין בו שום זכר למדינה יהודית.
- כפי שאין גם שום איזכור לדחייה הערבית את תוכנית החלוקה שאישרה עצרת האו"ם. איזכור כזה עלול להרוס את הקמפיין הערבי (בתמיכת השמאל הישראלי) אודות ה"נכבה" שהמיטו היהודים על ערביי פלשתין.
- ואסור, מעבר לכל מה שנאמר עד עכשיו, להתעלם ממשפט המפתח הכלול ב"מסמך החזון": "...נאלצנו לשאת אזרחות ישראלית".
עכשיו תבינו מדוע ועדת המעקב של ערביי ישראל לא רק שמתנגדת נחרצות לשירות צבאי של הערבים בצה"ל, אלא שגם שירות לאומי בכוח עזר רפואי - פסול בעיניה. הסיבה פשוטה: יש בכך הכרה מאולצת במדינת ישראל, שהקמתה בעיניהם נעשתה בחטא!
המטרה האמיתית של ההפגנה בכיכר עכשיו עשויים אולי להבין, (בספק רב) כל המיתממים והמכורים לחזון התעתועים של השלום, מדוע שום ויתור טריטוריאלי מצד ישראל, לא ישביע את הצד הפלשתיני. הרי לשיטתו הוא כבר נותר רק עם 22% ממולדתו ההיסטורית, ועכשיו רוצה ישראל הקולוניאליסטית ליטול ממנו גם את כבשת הרש הזו...
להערכתי, קיום ההפגנה אתמול דווקא במרכז תל אביב, לא נועד כפי שהכריזו מארגניה, להעביר מסר לציבור היהודי. המטרה האמיתית של ההפגנה - הלא מרשימה במספר משתתפיה - היא דעת הקהל הבינלאומית.
זהו עוד מהלך מחושב של ועדת המעקב העליונה, במסגרת אסטרטגיה רחוקת-טווח, שתכליתה לגרום לקהילה הבינלאומית להתערב שוב ושוב בנעשה בתוך ישראל, באמתלה של "קיפוח המיעוט הערבי". הסנונית הראשונה הייתה מיד לאחר הבחירות, כאשר ארה"ב הביעה מורת רוח מדבריו של ראש הממשלה נתניהו, ביחס ל"המוני המצביעים הערבים הנוהרים לקלפי".
זו הייתה התערבות גסה ותקדימית של מדינה זרה - ועוד כזו המוגדרת כידידת ישראל הגדולה - בענייניה הפנימיים של ישראל, וכמובן איתות ברור לאיחוד האירופי, שממילא הגביר לאחרונה את התערבותו בנעשה ביו"ש, שמותר גם לו לשמש כמשגיח כשרות במזרח התיכון, אבל רק בישראל.
בצורה כזו מקווה הגוף המייצג את הנהגת ערביי ישראל, להשיג שתי מטרות-על: לקדם את הרעיון שכבר מתפשט באירופה, שליהודים אין זכות להגדרה עצמית, ובוודאי שישראל אינה יכולה להיות "מדינה יהודית"; שלערביי ישראל מגיע מעמד של "מיעוט לאומי", עם כל הזכויות שהמשפט הבינלאומי יקנה לו עקב כך.
מדיניות הריסת הבתים במגזר הערבי, מעניינת את ועדת המעקב הרבה פחות.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
