רפואה זולה-יקרה

סוד גלוי הוא שבמרוצת השנים האחרונות חלה עליה מטאורית במספרם של מכונים רפואיים פרטיים מפוקפקים, שבהם מבוצעים ניתוחים כירורגים רשלניים וטיפולים פלאסטיים כושלים מבלי שמשרד הבריאות ממלא את תפקידו בפיקוח עליהם כדי לעקור את הנגע מן השורש.

רשימת המחדלים הרפואיים של המכונים הללו נוגעת כמעט לכל אברי הגוף של הנשים: הגדלת/הקטנת והרמת שדיים, שאיבת שומן, הרמת עפעפיים, קיצור האף, ניתוחים לראייה ללא משקפיים, השתלת שיניים, יישור קמטים בפנים, הסרת והצמחת שיער ועוד.

גם גברים החלו לנהור בקצב גובר והולך למכוני נפל אלה, כדי לשפר מקצים ולעבור שיפוצים. הביקוש הגדול ביותר של הגברים הוא לטיפולים של הצמדת אוזניים, שיפוץ אפים והשתלת שיער. הניתוח הפופולארי ביותר הוא שיפור התיפקוד המיני, הארכה ועיבוי איבר המין.

כל הניתוחים והטיפולים הללו בנשים ובגברים נעשים ללא אחריות לשלוש שנים, כמקובל לגבי מכוניות, ואפילו לא ליום אחד, כמקובל בקניה בסופרמרקט.

בתחום זה אין בכלל אחריות, אין התחייבויות ואין ליווי רפואי. מרבית המכונים פועלים ללא רשיון ומעסיקים רופאים מהליגה למקומות העבודה חסרי הכשרה מקצועית וידע חיוני ולעיתים אפילו ללא הסמכה. הכל נעשה בשיטות של "חאפרים".

לעומת זאת, פועלת סביב המכונים האלה מערכת משומנת של גירוים ופיתויים באמצעות מודעות מאירות עיניים ובמשדרי הפרסומת שמפזרים זיקוקי דינור על ההצלחה הרפואית המובטחת, כביכול. בסופו של דבר מתברר שהכל רעש וצלצולים והר רפואי שהוליד הרבה עכברים.

נחשפתי לבעיית המכונים הפרטיים לראשונה לפני כתריסר שנים במסגרת עבודתי המקצועית כעורכת דין, בהגנה על נפגעי רשלנות רפואית.

בשורה של תביעות שהגשתי בשמם של נשים וגברים, שנפגעו קשות בגלל רשלנותם של מכונים שרלטנים וחוסר מקצועיותם של רופאים לא מקצועיים, צירפתי את משרד הבריאות כנתבע. ניסיתי להוביל מהלך תקדימי לפיו תוטל אחריות על משרד הבריאות לגבי מקרי רשלנות רפואית המתרחשים המכונים השרלטנים האלה.

לצערי הרב, בגלל הסחבת של ניהול תביעות נזיקין אזרחיות בבתי המשפט, נשאר המצב החמור על כנו זמן רב מדי.

בשעתו היבהב אור ראשון בקצה המנהרה החשוכה של נפגעי הניתוחים והטיפולים הפלסטיים, כאשר שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, יהודית צור, התייחסה לנושא זה במלוא החומרה בפסק דין שנתנה בתביעה שהגשתי נגד אחד המכונים הללו, הידועים לשימצה, כשאל רשימת הנתבעים צרפתי גם את משרד הבריאות.

השופטת קבעה, בפסק-דין תקדימי, כי במכון הנתבע התבצעו פעולות המסווגות כ"כירורגיה קטנה" ומשום כך צריך להתייחס למכון כאל מרפאה החייבת ברישוי ורישום על-פי תקנות בריאות העם. או כלשון פסק הדין של השופטת צור: "חובת הרישום והרישוי של המרפאה מטרתה שמירה על בריאות הציבור והיא מצריכה חובת פיקוח מצד משרד הבריאות".

הנהלת המכון ערערה על פסק הדין הנ"ל, וכך נותרה הבעיה הקשה הנוגעת לבריאות הציבור ושלומו פתוחה כמה שנים רעות נוספות, וההפקרות במכונים הללו נמשכה "חופשי על הבר".

בינתיים חלה החמרה במצב בריאותו של התובע שנפגע קשות בטיפול במכון. מצבו הנפשי התערער והוא חש כי קיצו קרב. נקטתי, לפני כשנה, בצעד חסר תקדים, כאשר פניתי מטעם לקוחי אל נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בבקשה להקדים את מועד מתן פסק הדין בערעור הנדון.

בסוף השבוע שעבר קבע הרכב של שלושה שופטים (הנשיא ברק, השופט אליעזר ריבלין והשופטת אילה פרוקצ'יה) כי המדינה התרשלה בפיקוח על מכון פרטי זה, כמו גם על מכונים פרטיים נוספים. השופטים קבעו, בין השאר: "גוף ציבורי חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק. בדרך זו יובטח גם כי ינקטו אמצעי בטיחות בעתיד כדי למנוע הישנותו של האירוע הרשלני".

משמעות פסק הדין היא, שמכאן ואילך מוטלת חובה על משרד הבריאות להטיל פיקוח חמור וצמוד על המכונים הללו. לגבי נפגעי רשלנות בעתיד במכונים, תהיה מצווה המדינה לפצותם כפי שאירע במקרה שבו טיפלתי.

אני מצידי מתכוונת לעמוד על המשמר המקצועי ולוודא אם אומנם הפיקוח מתבצע הלכה למעשה.