מוותר על זכותי ללכת לבחור

ביום רביעי יילכו חברי מפלגת "העבודה" לבחור את מנהיגם. למרות זכותי כמשלם מיסי חבר במפלגה, לא אצטרף לרבים וטובים שירצו לממש את זכותם הדמוקרטית. יש רגע בו הבוחר חייב לעצור עצמו, ליישר גוו בכבוד, ולא להיסחף יחד עם העדר שבהפוך על הפוך הולך להרע עם עצמו. הבחירות הללו הן סגפנות בכלי חד על הגוף עד זוב דם – באיצטלה של זכות חוקתית.

הבחירות עצמן אינן משנות מצב קטסטרופלי. את זה היו צריכים לעשות המועמדים, אבל הם יודעים רק להכפיש איש את רעהו. כולם יודעים לשבח את המת (רבין) ולקלס את החי (המועמד האחר). אין כוונתו של אף אחד מהם להאדרת איכותו על פני האחר – אלא מוטו אחיד שללא ספק ישליך גם על מצבה של המפלגה לאחר קביעתו של "המנהיג": "אני ואפסי עוד".

לא זה הדרך, אמר אחד העם, ואין הכוונה לבורסה השוכנת ברחוב התל אביבי הזה.

אני מודע לטענה העיקרית שתעלה מדברים אלה: "הבחירות הן הליך דמוקרטי שחייבים לממש. זוהי ההזדמנות שהמערכת מאפשרת לכל אזרח להביע דעתו באופן דמוקרטי, לקבוע מנהיגו, ואסור לפספס אותה. אי הליכה לבחירות כמתן ניצחון דווקא ליריב אותו אינך רוצה".

מסכים לחלוטין.
אז, הולך לבחור?
בשום פנים ואופן לא.

הנה ההרגשה בפנים, ההיגיון מאחורי, וההסבר האולטימטיבי להחלטה:
מפלגת "העבודה" איבדה עצמה לדעת כבר לפני זמן רב, ומעבר לחוסר חילוקי הדעות בעניין זה בין חברי המפלגה והציבור הישראלי בכלל – אף אחד גם לא עשה שום דבר לשינוי מינימלי במצב הזה.

"אז הנה לך ההזדמנות, לשנות", בוודאי יקראו לי חבריי לבוא ולהצביע.
אבל בדיוק כאן מוקד העניין. הבחירות לא רק שאינן הולכות לשפר את המצב, אלא לקבע אותו – ובמונחים דמוקרטיים ישראלים: "למנוע אפשרות שבעתיד הקרוב תהיה אופוזיציה אפקטיבית בישראל, תוך שימור כל הריסות המפלגה כאתר היסטורי".

הנה, שימו לב לעובדות:

מיהם המועמדים שאמורים להיות החל מה-10 בנובמבר: "מנהיג מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה בישראל?".

שמעון פרס. חייבים להתחיל בו מהרבה סיבות. בראש ובראשונה, כדי לתת לו כבוד כזקן המועמדים. אבל את הכבוד הוא אינו מבקש כי בעיניו הוא הכבוד, ויעשו עם זה כל היתר מה שהם רוצים. אפילו מטה בחירות מסודר אין לו.
שמעון פרס היה המנהיג המוסכם באותה עת שלא ידעו כיצד ואת מי לבחור כמנהיג המפלגה – וכך נשאר עד היום. היתה תקופה שכהונתו נמשכה "רק עד הבחירות הפנימיות בהן הוא אינו מתכוון להתמודד". אבל היום כבר למי איכפת? בטח שלא לפרס.
שמעון פרס כבר נבחר למעשה להיות "המנהיג" הבא, למרות שאף אחד לא מאמין שהוא יכול להביא לניצחון מול אריאל שרון בבחירות האמיתיות.

למה?
מה אתם רוצים ממני? תשאלו את 40 האחוזים שחושבים לבחור בו.

כאן למעשה מגיעים למועמד הבא, שהוא משלים התמונה העגומה של המועמד הקודם.
אהוד ברק. אני יודע, אני יודע. הוא שוויצר שפישל בגדול בזמנו, ואין לו כעת עם כל הכריזמה והחרטה שהגיע איתן אחרי הורדת הפלולה והחלפת האישה - שום סיכוי.
כשאני אומר "אני יודע", אני מתכוון שאינני מחסידיו של אהוד ברק, בלשון המעטה. אבל מבחינה דמוקרטית, הסרת מועמדותו נראית בעיניי פשע ציבורי מנהיגותי שבוודאי תואם כל האווירה במפלגה. יחד עם זאת, מוכיח עד כמה אני צודק בכל ניתוח המצב העגום.

אהוד ברק היה בכל זאת מועמד מסוג מיוחד, אפילו עם רקורד כראש ממשלה – והתקפלותו שאינה מתאימה ליוצא סיירת מטכ"ל – מעיבה עליו ועל הליך הבחירות בכלל.
כאשר אדם בשיעור קומתו (שימו לב שאני מדבר על רמות ולא על הרגשות) נוחת נחיתת אונס ממש לפני קו הסיום – ובלי הנד עפעף מפנה התנועה (תרתי משמע) לכיוונו של פרס יריבו המהותי, יש הרבה מעבר לחוסר טעם והרבה פגם.

כעת נשארו לנו "חסרי הסיכוי" – והאמת, באשמתם.

מתן וילנאי, אדם נהדר. לפני חודשים רבים ניבאו לו ניצחון בפריימריז. אף אחד לא צייץ פסיק שחור או רכילותי נגדו. האיש הביא בכנפיו תקווה טהורה ונאיבית – מתוכו אל תוך ליבות רבים.
אבל המציאות הפוליטית היודעת להרוס כל חלקה טובה, הכריחה גם את מתן וילנאי ליפול לתהום בה יודעים לשרוד רק אלה שחיי הביבים הם מגרשם הביתי. כאשר אינך מספיק ממולח, חסר מרפקים ועוצמה פנימית, וכל כולך סומך על טוב ליבך, אולי מקומך בשוודיה. כמובן שניתן לתרגם זאת במונחים קונסטיטוציוניים – כחוסר מנהיגות. אז אולי באמת אין הוא האיש הנכון במקום הנכון?

פואד בן-אליעזר. כאן אנו מדברים על שועל פוליטי ותיק, וכל הסקרים הרדודים באשר לסיכוייו טופחים לו בפנים כבומרנג להשתפנותו ארוכת הימים לצילו של אריאל שרון.

לא יעזרו כל סיפורי הסבתא ועמדות הכיסא החם. מי שאמור היה להיות המוקד לשליחת החיצים נגדו, ושליחתו מכס ראש הממשלה ומהפוליטיקה בכלל – אליבה דכל דמוקרט ו/או מתרחק משחיתות – הגיע למצב בו הוא זוכה לפופולאריות חסרת תקדים, והכל בגלל... ש"אין אלטרנטיבה".
כי זו בעיקר הטענה של התומכים הרבים בשרון?
"מי יכולה להיות האלטרנטיבה?".
כאן נכנס פואד והגברדייה הוותיקה שקיבעה את הסירחון במפלגת "העבודה" ובמדינה.

כאשר מנהיגי המפלגה אמרו וקיבלו כותרות: "שרון הוא ראש המושחתים בישראל" ומיד עטו עליו עם נשיקה בלחי (ובכפות רגליו), ואחר כך היו שותפים בממשלתו, הם נשארו חסרי כל כבוד אישי וציבורי, חסרי מפלגה שיכולה היתה להוות אופוזיציה, ומנועים מלבנות הנהגה אמינה שבעת בחירות תוכל גם להציב מנהיג מוביל משלה. את כל זה פואד וחבריו לא רצו, העדיפו את סיר הבשר וכעת מתפלאים שכל הקדירה נפלה על ראשם.

מהון להון, הגענו למועמד האחרון חסר ההון.
עמיר פרץ. על הנייר – מנהיג פועלים עם אג'נדה חברתית ושנוא נפשו של בנימין נתניהו.
לכאורה, מה צריך עוד כדי להצעיד את מפלגת "העבודה" לעידן חדש, עם קו חדש, ועם דם חדש?
יסלח לי עמיר פרץ, ואני מתנצל מראש בפני הגב' ויקי קנפו, אבל שניהם מזכירים לי פספוס אדיר שכישלונו זהר עוד בטרם סיימו לחגוג את תחילת דרכם לתהילה.
את שניהם הכרתי בכמעט כל השלבים אותם פסעו.

ויקי קנפו אינה ולא היתה ראויה לשום מילת גנאי, בייחוד היום לאחר המכות הנוראיות שנפלו עליה. לא זה המקום לדון באחריותה לכל מעשיה, ואלה של בנה ז"ל. אבל את הסיפור הציבורי כדוגמה – חייבים להביא כפי שהתרחש.

ויקי קנפו התחילה בצעדת מחאה פרטית וכואבת על העוול שנעשה לה בהפחתת הקיצבה שקיבלה מהמדינה וסחפה אחריה בין-יום את הציבור ובעיקר את התקשורת. מאותו רגע שאיבדה את פרטיותה נקלעה הגברת הלא מנוסה בלשון המעטה למניפולציות ומזימות של גורמים מכאן ועד הודעה חדשה – והסוף ידוע.

רבים וטובים קיוו שתצליח.
אפילו עבדכם הנאמן עשה מאמץ אדיר לרתום אותה למאבק ציבורי אמיתי, אבל היא היתה כבר "מסוממת". לא חלילה מסמים אלא משיכרון החשיפה הפתאומית והמהירה שנפלה עליה.
את עולמה שקנתה ברגע – דירדרה לתהום לאט – אבל בטוח.

עמיר פרץ הגיע אומנם מעמדה ציבורית חזקה כמנהיג הפועלים אבל מעולם לא נחשב לפוליטיקאי שמייצג את כלל הציבור. אפילו מעמדו כיו"ר ההסתדרות נקשר תמיד לוועדים החזקים עם האמצעים הכלכליים הבלתי מוגבלים, כאשר את המוגבלים האמיתיים בכוחם ותנאי חייהם, השאיר מאחור.

אם נוסיף לכל זה את סיפורי השחיתות שנחקרו נגדו (ואלה שלא), יחד עם עזיבתו את המפלגה לטובת "עם אחד" וחזרתו כשידע שתם עידן המפלגות הקטנות, כל זה לא הוסיף לו הרבה קרדיט.
אבל גם התנהלותו תוך כדי צבירת כוח בהצגת מועמדותו לראשות מפלגת העבודה העלתה לו את השתן לראש.

בצורה מפתיעה החל המועמד המייצג לכאורה את מעמד הפועלים והנדכאים בישראל, חובר עם אילי הון, וכמעט מקים את "כנס קיסריה" מטעמו. ניסיונו להראות שהנה מגיע מנהיג אמיתי שכמו רבים לפניו מצויד גם באמצעים וגיבוי כלכלי, הביאו עליו בדיוק את הבומרנג שלא ציפה לו.

וכמו שיודעים לומר זקני השבט: "כשמתחיל להיות רע, נעשה עוד יותר רע".
זה התחיל במאסות המתפקדים שהביא למפלגה – ושרובם נפסלו. לא נפסלו... נפסלו... אפילו על כך לא יודעים בכירי המפלגה לספר.

המזכ"ל החדש והתוסס ידע לצאת בהכרזות על מלחמתו בכל הזיופים וכו', עד שלא עשה מאומה וסיכם כעבור זמן שהמפלגה יוצאת מחוזקת לדרך חדשה.

זה המשיך בסירובם של כל "המבטיחים" לתת לו תמיכות כספיות. להירתע, עד שהאיש צוייר כקבצן שמלקט בעצמו הלוואות אישיות למימון הקמפיין.

כל האווירה שהחלה עם התמקמותו של עמיר פרץ במקום השני הביאה את הספינכס חסר ההבעה שמעון פרס לממש כל קשריו ותככיו הפוליטיים ממעמדו הרם לצידו של מלך המדינה – ולשסות את יתר המועמדים בפרץ, כדי שיסירו מועמדותם לטובתו.

הכל ביחד הביא למצב בלתי מחמיא בלשון המעטה על התוצאות האפשריות של הבחירות הפנימיות הללו, דבר שכל בר דעת לדעתי לא צריך להיות בכלל שותף להן.

כל תוצאה שלא תהיה תעלה אבק על מצבת המפלגה שאף אחד לא סופר יותר.
מי שלא ייבחר, יישען על "חברים" שאף אדם או גוף רציני לא יחתום ערבות על כשירותם לבחור.

המנהיג שייקרא "יו"ר מפלגת העבודה" יקבל את אותם "19 מנהיגים" קודמים כאופוזיציה למעמדו, וכך יצטרך להצעיד את "התומכים" במפלגה הזו... לבחירות הכלליות.

התמונה הנראית לי יותר מהגיונית היא לראותו כחלילן המוביל אחריו את כל יתרת העדר, ישר למים ולטביעה הבלתי נמנעת.

אז מה אתם אומרים: ללכת לבחור?!