בשנת 2006 לפני 12 שנה נענו לקריאתו של האב השכול, בומה ענבר, מאתים ישראלים ופלשתינים, שהתכנסו באולם הקטן של תאטרון "תמונע" בתל אביב, תאטרון קטן הממוקם באזור תעשייתי ובתי מלאכה. קריאת האב השכול בומה ענבר נועדה להפגיש יחד ישראלים ופלשתינים, נפגעי מציאות מדממת, הנחושים לומר די לסחרחורת מעגלי הדם והאימה, התובעת קורבנות דמים משני העמים,
שכאבם למעשה אחד וגם תקוותם היא אחת.
כל מי שבא בפעם הראשונה להתכנסות באולם "תמונע", ישראלי ופלשתיני, חש כפי שאני חשתי באותו אירוע, שהחלטה לזכור יחד ולכאוב יחד את הקורבנות המשותפים לשני העמים
זו החלטה הרחוקה מהקונצנזוס המקובל בשתי החברות - בחברה הישראלית ובחברה הפלשתינית. ולמרבה הצער, כך גם היום.
מה שהתחיל כטקס צנוע מאוד באולם "תמונע" היה בחלוף 12 שנים לטקס רב משתתפים, אליו הגיעו בשנה שעברה כחמשת אלפים אנשים שהצטופפו ב"היכל שלמה" בתל אביב, כשמאות רבות נותרו מחוץ להיכל. יוזמה אישית וצנועה של אב שכול אחד הועברה לאחר שנה אחת לידי "לוחמים לשלום", ישראלים ופלשתינים, שבעברם היו משני צדי הכוונת של כלי הרג - חיילים בצה"ל ופעילים בארגונים פלשתינים, שביצעו מעשי הרג וידיהם מגואלות בדם, שגמלה בלבם ההחלטה להמיר הכל בשותפות מהצד האחד של הכוונת האומרת, שמלחמה זו לא גזרת גורל. ל"לוחמים לשלום" חברו הורים שכולים ישראלים ופלשתינים, ששלמו מחיר יקר בכאב השכול, ויחד המשיכו את מה שהתחיל בומה ענבר, אדם המקדיש את כל חייו לפעולות של סעד
הומניטרי לנפגעי פעולות האיבה יהודים ופלשתינים. אדם שעשרים וארבע שעות ביממה חייו הם קודש לעבודות התנדבות.
בכל יום זיכרון מופיעים נפגעי האיבה משני העמים. קשה לתאר את התרגשות הנאספים בטקס, שהתקיים בשנת 2012 באנגר 11 בנמל תל אביב, כשהופיעו על במה אחת מוטי פוגל וסיהאם אבו עווד. מוטי פוגל זעק את כאבו על רצח אכזרי של אחיו, רעייתו ושלושת ילדיהם. לידו עמדה סיאם, אחות של בן עשר שנהרג מאש חיילי צה"ל.
המשותף לשניהם הקריאה להמיר תחושות זעם הנקם והשנאה בהושטת יד לשלום ופיוס בין שני העמים, כי זה לא ייגמר עד שנדבר.
מנהיגות אמיצה
זכור לי הטקס שהתקיים בשנת 2009, בו הופיעו זה לצד זה בסאם, אב שכול פלשתיני מהכפר ענתא בשומרון, ואיתו ניר, בן שכול, שאיבד את אמו בפיגוע טרור.
המשותף בקריאת שני קורבנות השנאה - רק דיאלוג ומנהיגות אמיצה של שני העמים עשויים לשים קץ למחיר הדמים.
מצער, שמערכת הביטחון בישראל מתנכלת לטקס משותף בו מושמע קול מכפר ענתא וקול מתל אביב, "שצריך לנצל את היום הזה, בו אנו זוכרים את הכאב ולנווטו למקום אחר. הנקמה והשנאה זו דרכם של החלשים, והדרך היחידה והאמיצה היא לסלוח" וכך בכל טקס בכל שנה, מופיעים לצדם של ישראלים גם פלשתינים, הקוראים באומץ לא לאלימות ולהרג!!!
אני מבקש להודות ליוזמים, שמבקשים לקיים גם השנה בפעם ה-13 את הטקס המשותף, טקס בו מתייחדים ביחד עם הכאב והשכול, תוך הכלה הדדית זה את כאב זולתו. המשתתפים נחושים באמונתם, שהמשפט "במותם ציוו לנו את החיים" זו אינה סיסמא. זו קריאה ותביעה לפעולה, פעולה לשינוי המציאות. לבנות מציאות חדשה ולממש את התקווה לשלום ולאפשר חיים לכל היושבים בארץ הזו.
זה טקס בו כל המשתתפים, ישראלים ופלשתינים, מכירים בכאבו של האחר ובמחיר האיום והבלתי נסלח שמשלמים שני הצדדים,
כשנפגע הצו האלוקי, המחייב ודורש מאתנו את קדושת החיים. זה טקס בו בוחרים ביחד להפסיק את האלימות ולפלס דרך של הסכמה, שתאפשר חיים לכולם. מקימי הטקס מבינים
כשם שהכאב הוא אותו כאב והדמעות הן אותן דמעות כך גם העתיד חייב להיות משותף.
לי נותר להצטער, שאחרי השתתפות בכל 12 הטקסים שהתקיימו עד היום, אני נאלץ מסיבות בריאותיות לא להיות בין ההמונים, שימלאו השנה את גני יהושע, לכן אסתפק במילה אחת - תודה. תודה למארגנים ותודה לכל מי שיגיע לטקס.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
