הנשיא והארנב

בעוד מספר ימים, במוצאי הפסח יחגגו ברחבי הארץ את חג המימונה המסורתי, עם חגיגה של מוזיקה, שמחה, מבחר מתוקים, מופלטות, ריבות, עוגיות והרבה הרבה דבש!

טקס הדלקת המשואות, האמור להתקיים בערב יום העצמאות הקרוב בהר הרצל שבירושלים, גורר הפעם בחובו ויכוח מר ונוקב על סוגיית אורח ניהולו התקין. אלא שהוויכוח הזה עלול, בסופו של דבר, לצאת מכלל שליטה ולהצית אש יוקדת, שקשה עד מאוד יהיה לעוצרה.

שני חוזרים בשאלה שהגיעו (יום א', 1.4.18) לרחוב סוקולוב בבני ברק, הוציאו פיתות, הציעו לעוברים ושבים לרכוש מהם את החמץ ואף הניפו שלט שעורר זעם בקרב תושבי המקום בו נכתבו ססמאות.

כשהסבנו לשולחן הסדר וקראנו מספר שמות פרק ה' פסוק א': "ואחר באו משה ואהרון ויאמרו אל פרעה, כה אמר ה'; שלח נא את עמי", שבתי לחוויה של אחד מלילות הסדר, שערכנו, רעייתי ואני, בביתו של אדם קשיש, סבו של אחד מתלמידי בסאן פטרסבורג בשנת 1993. סבא שמתעקש לקרוא לעיר לנינגראד, העיר בה הוא לחם בתשע מאות ימי המצור במלחמת העולם השנייה. בליל הסדר השנה שוטטתי בין זיכרונות מליל סדר בעיר רחוקה ברוסיה ובין אירועי דמים הפוקדים מבואותיה של עיר קרובה על גבולה הדרומי של ארצי.

אדם שולט בזיכרון. אם דומה עליו כי מה שחווה, ראה, שמע, אמר, שמח, כאב, עשה דרכו באורח עצמוני אל אגן בו הם מצטופפים זיכרונות ומשם אם רוצים או אם אין, הם עולים מעצמם אל התודעה, הוא אינו יודע זיכרון מה הוא. אי-אפשר לו למי שבגר לשכוח מה עבר עליו בילדותו, אולם בילדותו הוא חווה מה שחווה על-פי מה שנפש ילד יודעת לחוות. בהיזכרו - הוא חווה שוב על-פי מה שנפש אדם בוגר יודעת לחוש. הוא אינו זוכר מה שהיה על-פי מה שבעובדה היה. הוא לא שם. הילד שם.