אבא שלי לא מצביע. אפילו ההליכה הקצרה מבית הוריי במושב עד לקלפי הסמוכה מיותרת בעיניו. פוליטיקה ופוליטיקאים הם לצנינים בעיניו. הפעם האחרונה שפוליטיקאי הצליח להניע את ניצוץ הבוחר בנשמתו הייתה לפני שנים רבות. אלו היו ימי בחירות ו
רפאל איתן ("רפול") עליו השלום הגיע אל בית העם במושב על-מנת לגייס קולות בקרב התושבים. לרפול היה דיבור נטול מניירות, אני הייתי ילד ואבא לקח אותי אל הכנס. כשרפאל שאל בסיום דבריו אם יש למישהו שאלות, אני הראשון ששאלתי.
הייתי כל כך מרוכז בדמותו של האיש הקסום ובדבריו, אז נפלטה לי שאלה. לא זוכר מה שאלתי אבל אני זוכר את חיוכו למשמע השאלה ואת ההתייחסות הרצינית לשאלתו של ילד חוצפן. ביום הארור בו נחשול מים הטביע את רפול החסון, עיניי נשטפו דמעות... ייתכן שמאז אותם ימים אבא הצביע בחשאי, אבל לפוליטיקה אני לא נכנס אתו, זה מבוי סתום שתמיד מסתיים באמירתו הכבויה "מחממי כסאות שדואגים בעיקר לתחת של עצמם, שקרנים"!
הוא מביא עשרות דוגמאות (גם צודק בדרך כלל) וזהו אין עם מי לדבר. בתוך נבכי נשמתו בוער בו ניצוץ המרדנות, הוא אנטי ממסדי בהווייתו, יש רק משטר אחד אליו הוא כפוף בימי שלום וזו אימא שלי, "הגנצית" - או כמו שהוא מכנה אותה בימים אלו "אברמוביץ'". הפלא ופלא אבא התעורר! ולא, רפול לא חזר לחיים, נפל דבר ואבא מתכוון להצביע לביבי בבחירות הקרובות. אימא שהייתה ליכוד הפכה "שמאלנית", אבא שהיה אדיש הפך תומך נתניהו, אל תשאלו. פלונטר... משפחה בהפרעה, מדינה בהפרעה.
את אימא אני עוד מנסה לשכנע ללא הצלחה, ועל-מנת לרצות אותי היא מתעלמת מהפצרותיי ואומרת שהיא תשקול. אבא לעומת זאת מאושר מהמצב הנוכחי. לבקש "מאברמוביץ'" עוגת קצף קצפת גורם לו לתחושת עונג עילאית, זו באמת יצירת פאר של אימא שלי כפרה עליה. האבא האנרכיסט שלי זיהה את מה שאני כותב עליו לא מעט וכהרגלו מסכם את כל מאמריי במשפט אחד שנאמר בזעם "הם מנסים להפיל את ביבי", "הם" זו הפרקליטות, לפיד, התקשורת, מנדלבליט. חלק מהממסד שהוא מתעב פועל במרץ למען מטרה אחת, החלפת השלטון.
פוליטיקה מלוכלכת
זה לא נתניהו שמעניין את אבי. ההתכנסות הבוטה והאגרסיבית של התקשורת וגורמי אכיפת החוק לא נעלמו מעיניו והעירו אצלו חוש דמוקרטי רדום ומיואש. הוא נלחם למען הזכות הכי בסיסית בדמוקרטיה, זכות שהוא ויתר עליה מרצון בימים כתיקונם, והוא תובע עכשיו בחזרה לנוכח העוול. זכותו. זה הולך להיות מסע בחירות מטורף, הרבה מאוד מוטל כאן על הכף, כן ביבי לא ביבי זה ממש לא הדיון, כן דמוקרטיה לא דמוקרטיה זוהי הבחירה האמיתית, ולמי שלא שם לב כבר נורתה יריית הפתיחה, ובערב שישי האחרון הם כבר התחילו להביא את שחקני החיזוק של ישראל הראשונה או אם תרצו "השינוי".
את שייקה והגשש רובנו אוהבים, ואני מעריך מאוד את האומץ של הגשש להזדהות פוליטית עם המערך בזמנו ובימינו "השינוי", אבל למה לערבב את "גבעת חלפון" ואת הסנטימנט לפולי ז"ל עם הקריאה של שייקה להחלפת השלטון או במילותיו "שינוי". מזל שלא פרץ בצחוק המתגלגל שלו מיד אחרי שאמר. הגנציידה החלה וכולנו על קוצים, גחלים, וסיכות. קרקר נגד קרקר ומי שיפסיד ילך הביתה עם חוט מאריך במקרה הטוב. כבר פעם שלישית העולם בוחר - אז בוחרים, רק תניחו לעולם לבחור כרצונו ולא כרצונכם.
זוהי המערכה האחרונה, העם יגיע להכרעה. זכרו אתם הולכים לצפות בפוליטיקה מלוכלכת רגש מעורבב עם סנטימנט ואבקת לובן, יש אפילו כאלו שיזכו לטיפול מיוחד, עושים לנו עבודת יד שלא נגיד. אז מה היה לנו שם: צוללות, 4000, 2000, 1000, ליברמן, גנץ, ואת האלמנט בסוף יכניסו לנו טוב טוב לחשבון. השינוי זה שם הקוד החדש ל-"רק לא ביבי" רוצים לעשות לנו רמונט למדינה, לשפץ לנו את הדעה שתתאים לצבע של הניאגרה. אצל הימין המגובש כבר עולים ניחוחות של שמאל. הוא מתחיל לדבר במספר קולות וזה מדאיג.
במאמר הקודם שלי כתבתי שזה חייב להיות מנהיג מול מנהיג, יומיים אחרי, נתניהו קרא להתמודדות כזו. אני שמח שנתניהו ואנשיו מבינים עניין, זו הדרך. תפסיקו להתעסק בנתניהו ותתחילו לחשוף את גנץ, לא לעולם חוסן. הזמן ומשחק הממלכתיות הריקנית של גנץ משחקים לטובתכם. תשמעו בדיחה ששמעתי היום:
שי ניצן נכנס למסעדה רומנית מלקק פולנטה, פתאום נכנס מנדלבליט שואל אותו כמה? אז ניצן אומר לו 333 אז מנדלבליט שואל אותו מה 333 אז ניצן משיב מה כמה. שייקה לוי הגשש המתוק הגיע לגבורות, נאחל לו כולנו מימין ומשמאל מזל טוב!
והפעם - קונצנזוס, מריחה, נֶגע ומתקפת-פתע
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
