את הספין המטונף הזה - לפיו
בנימין נתניהו עשוי לבקש חנינה תמורת פרישה מן החיים הציבוריים, העלה
אביגדור ליברמן. הוא אף טען שהוא, כחבר כנסת, יתמוך בכך; ואני קובע בזה שאין באמירה זאת, העולה מתוך ביב השופכין של האיש הזה, כל ממש. קודם כל, בגלל שבנושא החנינות אין לחברי הכנסת כל נגיעה, וליברמן בוודאי יודע את זה, כמי שטבל כל חייו בחקירות פליליות.
בניגוד לבקשות לאי הסרת החסינות שבהן עוסקת ועדת הכנסת, ואחר כך מליאת הכנסת, בבקשות חנינה עוסקים רק שר המשפטים ונשיא המדינה. מחלקת החנינות במשרד המשפטים מחווה את דעתה ואחר כך שר המשפטים ממליץ - או שלא ממליץ. הנשיא רשאי לקבל את ההמלצה או לדחות אותה, ובגלל מעמדו המיוחד בית המשפט העליון לא נוטה להתערב בהחלטות הנשיא. זה קרה רק פעם אחת בעבר בנסיבות מאוד מיוחדות.
כך או כך, כל חתימה של הנשיא על כתב חנינה טעונה חתימת קיום של שר המשפטים; ואני מניח שאיש לא יבקש את "חוות דעתו" של אביגדור ליברמן. לא בפרקליטות המדינה, וגם לא בכל מוסד אחר המכבד את עצמו.
הייתי יכול להמשיך בתיאור המצב המשפטי אולם אינני עוסק בכך; בגלל סיבה אחת ויחידה: בנימין נתניהו אפילו לא שוקל, כך אני מעריך, את האפשרות ללכת בדרך הזאת. הוא קורץ מחומר אחר לגמרי. כמו אביו-מולידו, פרופ' בנציון נתניהו, מי שיצק מים, בזמנו, על ידיו של זאב ז'בוטינסקי, הוא אינו יודע כניעה מה היא. כל ימיו הוא לחם, כמו מורו ורבו של אביו, באליטות המזויפות שאינן מרפות ממוקדי הכוח חרף היותן מיעוט שבמיעוט בקרב העם היהודי.
ניצחון גדול
ועוד דבר - והוא חשוב יותר מן הזווית האישית - בנימין נתניהו איננו אדם פרטי. הוא עומד בראש מחנה עצום. וחרף הבקיעים שהתגלו בו, מחנה הימין זקוק לו. לכן, כניעה שלו לרשויות המתיימרות לאכוף את החוק, אלה שרודפות אותו ללא הרף מאז שהוא נכנס לחיים הציבוריים, מתוך ידיעה שאין דרכים לגיטימיות להביסו בבחירות, תביא לקריסה, חלילה, של כל "המחנה" על כל ערכיו ועמדותיו.
עלייה לשלטון של המחנה האחר, פירושה, לא ספק, ויתור על חלקים במולדת ההיסטורית של העם היהודי תמורה מאומה; אולי, תמורת פיסת נייר שאין מאחוריה דבר. רק הבטחות נבובות; כמו שהיה בימי אוסלו העלובים. ערפאת "הכיר", כביכול, במדינה היהודית ובד בבד הוא הצהיר בערבית שמדובר רק ב"פסק זמן" ושהמטרה היא כיבוש כל ארץ ישראל המערבית לטובת הקמתה של חליפות איסלאמית על חורבותיה של מדינת ישראל.
מכאן האמונה הגדולה שלי במי שעומד בראש המחנה הלאומי. הוא יודע את המשמעות של הכניעה לכל מבקשי רעתו. הוא מאמין בחפותו, וצריך להודות שאמונה זאת איננה נטולת יסוד. התעמקות במה שמכונה "כתב האישום" מגלה עד מהרה שבשניים מתוך שלושת האישומים מסתפקת פרקליטות המדינה בטיעון שבנימין נתניהו "הפר אמונים", אמירה נבובה הסותרת כללי יסוד המקובלים בכל חברה מערבית, בעוד שבאישום השלישי נקבע שהתקיימו יחסי "תן וקח"; המילה שוחד לא מופיעה בו. רק אמירה מעורפלת זאת. גם על "הסכם" לא מדובר שם. רק על "הבנות".
ושוב, יכולתי להרחיב גם בעניין זה - אבל אינני עושה זאת. למעשה, כל מה שרציתי לומר הוא שחבל לכל מחשבי הקיצין לעסוק בכך. הבחירות הבאות עלינו לטובה יסתיימו בניצחון גדול. תהיה התעשתות רבתי במחנה הימין. היציאה לקלפיות תהיה מלאה - והכול יבוא על מקומו בשלום. תהיה לנו ממשלה נפלאה. לטובת עם ישראל.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
