ניסים במשקפיים אחרים

כך או אחרת, הגענו אני ומשפחתי לעיר ירושלים בערב חנוכה - יום ראשון בבוקר. לאחר סיום הבדיקות הרפואיות שלהן נצרכו, התלבטנו מה לעשות. אבל ברשותכם, אתעכב רגע על אותן בדיקות רפואיות. מדובר בבדיקות ראיה לילדים. לאנשים מבוגרים הבעיה פחות גדולה. נכנסים לאחת מרשתות האופטיקה, נבדקים, משלמים מי פחות ומי יותר, בוחרים מסגרת ומזמינים משקפיים. עניין של יומיים שלושה. מי שרוצה לעשות בדיקה טובה ומדויקת יותר, מוטב שיזמין תור לרופא עיניים ויעבור את כל התהליך. עם ביקור מקדים אצל אחות/אופטיקאית (אי-אפשר למצוא כבר מילה בעברית שתהיה קצרה ונוחה יותר?) עם טיפות מטשטשות ובדיקה כמו שצריך. סיפור של מאה ומשהו שקלים. מסתבר שבדיקת אופטיקאי היא לא תורה מוחלטת. ולא דומה מספר שנתן לך זה, למספר שנתן לך אחר.

היו זמנים שדברים עבדו קצת אחרת. לפני עשרים וחמש שנה הכרתי חבר חדש שליווה אותי לכמה שנים טובות. חבר ושמו משקפיים. פעם משקפיים היו ממש משקפיים שבינם לבין אופנה היה רק קשר מקרי בהחלט. וככל שהיית יותר צעיר, הצמידו לך משקפיים יותר גדולות ויותר עמידות בפני מכות ונפילות. גודל שבא על חשבון כאבי הצוואר ואף ואוזן שנלוו אליהן מפאת הכובד. שמשות אוטובוס קראו להן. אחר כך הגיעו החצי מסגרות, ומשקפיים בלי מסגרות, והיום שוב חזרו לאופנה של משקפיים גדולים ועגולים. שמעתי על נערים ששמים משקפיים ללא מספר רק בגלל שזה כלי אופנה ומשווה מראה עכשווי. בזמני קראו לזה חנון, היום קוראים לזה קול. נו. אולי אם הייתי נולד עשרים שנה מאוחר יותר, היה לי יותר פשוט עם המשקפיים שלי. מצד שני אולי לא הייתי מתקבל לכתוב בעיתון מביט?

בכל מקרה, אופטיקאי בדימונה היה סיפור לא פשוט ומי שרצה משהו אחר ממרקוביץ, נסע לבאר שבע. מי דיבר אז על זוג אחד פלוס שניים, ומי התייחס לזה כאל אביזר אופנתי או משהו דומה. מולטיפוקל ועוד שמות שהיו פעם בצורת משקפיים מרובים - משקפי קריאה ומשקפיים לנהיגה ועוד משקפיים לשמש וראייה. חמש עשרה שנים לאחר מכן נפרדתי רשמית מהמשקפיים שלי, ובינתיים העולם עובר את זה בשלום. אפילו מרתי שתחיה זוכרת אותי רק פגישה אחת עם משקפיים. הפגישות בינינו מאז ועד הרגע המיוחל - יום החתונה, המשיכו כשאני בלי משקפיים. במצבי - מה שבטוח בטוח.

ובכן, משקפיים זה נושא פשוט כשמדובר במבוגרים. עם ילדים קטנים ועוד יותר מזה עם תינוקות, הסיפור הוא לגמרי אחר. מי יודע מה הילד רואה, ומי יודע להסביר לו על חדות ועוד מונחים של אופטיקה? אז מסתבר שבכל הארץ יש משהו כמו ארבעים רופאי עיניים לילדים. אופטיקאים לילדים יש רק אחד בבאר שבע וגם הוא בא מרחוק. לאחר תקופה שטופלנו מולו, קיבלנו המלצה ופנינו לבית חולים הדסה עין כרם, שם יש מחלקת עיניים לילדים, ושם יש רופאי עיניים לילדים. מה אומר לכם? דברים שרואים מכאן לא רואים משם. עוד משהו לפני הבחירות שכדאי לדבר עליו.

אין רופאי עיניים לילדים בדרום, בקושי אופטיקאי מדופלם, בקושי נירולוג לילדים. וזה רק ממה שאני יודע. לאחר בדיקה מקיפה (מה שלא נעשה כאן) הוחלפו המספרים אצל הגדולה שלי ואצל הקטנה (דאז), והוחלט להצמיד להן חבר חדש. ילדה בת שלוש עם משקפיים זה דבר שיוצר לא מעט בעיות. לה, לנו, ולאופטיקאים שמרוויחים מזה לא מעט. אז הפעם לאחר שנה כמעט, חזרנו לביקורת שנתית והתבשרנו שאמנם מספר אחד ירד אצל הגדולה אבל הוא עבר אל הקטנה שאצלה המספר דווקא עלה. סיימנו, עם קביעת תור לעוד שנה ועם ידיעה חדשה. תינוקות עד גיל שנה עם הורים ממושקפים ואחים ממושקפים, צריכים להיבדק עד גיל שנה אצל רופא עיניים. עוד משהו שלא אומרים לך בטיפת חלב. רק טיפת מזל.

סיימנו, שילמנו, כאמור התלבטנו ולבסוף הפלגנו אל שוק מחנה יהודה. הקטנות רצו לנסוע ברכבת הקלה, ולי זו הייתה הזדמנות לבקר בשטיבלך זהרי חמה שליד השוק ולהרוויח מנחה וערבית גם יחד. בשוק פגשו הבנות שלי שני אנשים קבצנים. ליבן נשבר. הם ביקשו מאימם מעט כסף לצדקה. לך תסביר לילדים שצדקה זה דבר חשוב אבל בשוק יש לא מעט קבצנים, ולא מעט כאלו שלא כדאי לתת להם. לבסוף נתנה להן כמה מטבעות ושלחה אותן לתרום. הן חזרו עם חיוך גדול ושלושה נרות אלומניום שקיבלו מהקבצן. "הוא ביקש שנדליק את זה בבית" אמרו.

סיימנו את עיסוקנו והגענו חזרה לאוטו, וכמו כל ישראלי ממוצע הכנסתי לוויז כיעד - דימונה, והתחלתי בנסיעה. לא חשדתי בכלום. גם לא כשעברתי על פני מחסום צבאי, וגם לא כשהגעתי לצומת הגוש שבגוש-עציון. הכניסה לירושלים חסומה עקב שיפוצים, והיה נראה לי סביר שנעשה כזה עיקוף. המנורה האדומה נדלקה כשהמשכנו על כביש 60 חולפים על פני כפרים ערביים ושלטי שטחי A לפניך. עברנו משהו דומה פעם כשהיינו בצפון ורשמתי בוויז דימונה. הוא לקח אותי דרך כביש הבקעה ושטחי רש"פ.

בדקתי שוב בוויז את מסלול הנסיעה ומסתבר שהוויז לוקח אותי לדימונה דרך מה שמכונה "כביש המנהרות" ומשם דרך חלחול וחברון, וחבירה לכיוון ערד. לא מסלול מומלץ למישהו כמוני, שלא מורגל בכבישים אלו, שלא חמוש, שלא אוהב לנהוג בלילה, ובעיקר נמצא עם שלושה ילדים קטנים באוטו. שיניתי כיוון לבאר שבע מה שהקל מעט את המצב, אבל לא פתר. שיניתי לקריית גת והוויז כיוון אותי שלא להיכנס לכביש חברון אלא לחתוך ימינה ולעבור במחסום תרקומיא חזרה לכביש מוכר ומוגן.

ארץ קטנה יש לנו וכל סטייה ימינה ושמאלה עלולה להיות מהותית לאנשים כמוני שלא מורגלים בכבישים אלו. דקות ארוכות מורטות עצבים ומזלי שהקטנות היו ישנות מאחור ולא שאלו שאלות. מאוחר יותר בבית, הדלקנו את נרות החנוכה והבנות שלי ביקשו להדליק את הנרות שקיבלו מאותו קבצן. לא היינו בסכנת חיים, ונסענו בכביש ששייך לנו ונוסעים בו מאות ישראלים מדי יום. אבל לא יכולתי לחשוב על משפט אחר מלבד "צדקה תציל ממוות". נר ראשון של חנוכה חייך אליי באותו ערב כמו שהרבה זמן נרות לא חייכו אליי. לפעמים לא צריך ניסים גדולים כדי להבין עד כמה בר מזל אתה.