אמירתו המגוחכת של גנץ: "אביא את תוכנית טראמפ לאישור הכנסת", מייצגת נאמנה את תרומתו לפוליטיקה ולמדינאות הישראלית, מאז השתחרר מתפקיד הרמטכ"ל. נראה שכך צפוי ממנו גם בעתיד, מפני שבכל מערכת הבחירות המתמשכת של שנת 2019, קרוב לשנה, לא השכיל להציג תוכנית מדינית שלימה משלו ובוודאי שלא לקדם אותה. הדבר היחיד שאנו שומעים ממנו ומעוזריו הוא שאי-שם, בנבכי התיקיות של כחול-לבן, מסתתרת תוכנית כזו, שכל החפץ לדעת מה תוכנה, יתכבד וינבור באותן מגירות ויגלנה. אף שעדכן לפחות בעיקרי תוכנית טראמפ, לא שמענו ממנו דבר מלבד מהתחמקויות והצהרות כלליות ובלתי-מחייבות. בכל "מסע הצלב" הפוליטי אישי נגד נתניהו ומשפחתו שבראשו עמד, לא שמענו ממנו דעה ברורה, שלימה ומגובשת על הקשר בין מהלכי הנשיא טראמפ לבין המדיניות שניווט נתניהו מול הערבים - בעזה, איו"ש ובמזרח התיכון בכללו, ואם שמענו הייתה זו ביקורת מנותקת מהמציאות הפוליטית על מדיניות התגובה הישראלית, הנרפית כביכול, מול האיום הפחוּת מכולם - עזה. כמי שמתיימר להנהיג ולנווט את המדינה, אם אין לו דעה, זה רע; ואם יש לו והוא מתאמץ להסתירה מפני הציבור ובכל זאת מרהיב עוז לבקש את אמונו בבלתי-ידוע שהוא מציע, זה אפילו גרוע; זו גניבת דעת מכוונת.
אבל לא רק גניבת הדעת המניפולטיבית המתגלמת בדברי גנץ על התוכנית היא מעשה שלא יעשה. חמורה מכך העובדה שהתוכנית מייצגת, כפי שנראה בהמשך, השקפת עולם זרה בעיקריה לשמאל-מרכז. לפיכך, מתבקש שכוונות האמיתית של ראש כחול-לבן היא מצד אחד לא להסתבך ערב הבחירות עם טראמפ, אבל גם למנוע מנתניהו פעולה אפקטיבית מיידית שאין ממנה חזרה וגם לטרפד את התוכנית אחרי הבחירות חזרה לעבר רעיונות העוועים של אוסלו, היה והציבור יתפתה ללשון החלקלקות שאימץ באמירתו הנ"ל. מפלגתו של גנץ כחול - לבן, מתיימרת להיות מפלגת מרכז, אבל מייצגת ערב-רב של דעות, בחלקן סותרות, בשאלות יסוד של הביטחון הלאומי ומשמעותה וזהותה של מדינה יהודית בעת הזו ולעתיד לבוא. שותפיו הפוליטיים המרכזיים הם השמאל הקיצוני של ישראל וגוש המפלגות הערביות, שכולו מקשה אנטי-ציונית אחת. להניח שמעטפת פוליטית זו מסוגלת לייצג ולהוביל את האינטרסים הלאומיים-ציוניים של ישראל בעוצמה וברמת השכנוע שעשה זאת נתניהו ב-10 השנים האחרונות - זו בעיני אשליה, או אחיזת עיניים ורמאות פוליטית.
לנוכח עובדות אלה ובכדי לקרוע את המסכה המתחסדת של גנץ ומפלגתו אל מול פני הסיבוב השלישי של בחירות שבפתח, נדרשת הכרעה ציבורית ממשית בין מי שהגה ויזם את המהלך המדיני המתגלם בתוכנית טראמפ, ושכנע את הממשל האמריקני, שמעולם לא היה פרו-ישראלי בהיבט הפוליטי, לקבלה - כמוביל הביצוע שלה בפועל. נתניהו זקוק דווקא בימים אלה לכל הכוח הפוליטי שהציבור היהודי-ציוני יכול להעניק לו, בכדי להתגבר על מכשולים מבית ומבחוץ. מהלכי ההתחזות של גנץ המתבטאים במשפט הפתיחה דלעיל, אינם מבטיחים זאת משום בחינה. על נתניהו לממש בהקדם את עיקרי התוכנית - סיפוח השטחים המיועדים להיכלל במדינת ישראל בכל מקרה - במטרה להפכה לבלתי-הפיכה בפועל. כך יוכל להמשיך ולנווט את המהלכים, בשיתוף עם הנשיא טראמפ, באופן התואם את ההבנות הבלתי-רגילות שהושגו בין שני האישים בשלוש השנים האחרונות. הדבר גם הגיוני ביותר וגם מגיע לנתניהו כמי שהגה ו"תפר" מהלך זה עד הלום. כך גם תינתן לו הזכות להשלים את העבודה הגדולה שעשה ב-10 שנות כהונתו לעיצוב מעמדה ודימויה של מדינת ישראל בעולם. אף-על-פי שאנו מדברים פוליטיקה, גם בשיח זה יש מקום (אמנם מוגבל) לאנושיות מתבקשת.
השעה היא שעת הזדמנות בלתי-חוזרת, שממלאים בה תפקיד מכריע מספר גורמים: טראמפ כנשיא אוהד ביותר של ארה"ב, מעמדה העולמי של ארה"ב,
1 ממשלה ימנית בישראל במשך רצופה ארוכה למדי, מנהיג מדיני מן הטובים שידענו, שקנה לו מעמד ועמדה בזירה הבינלאומית והאזורית, שלהם חשיבות רבה בהגשמת המהלך. זהו מבחן פוליטי ליכולתה של ישראל לנצל שעת כושר זו גם בעיני יריבים וגם בעיני ידידים. כל המשתנים הללו נזילים וזמניים.
בהזדמנות זו גלומות שתי אופציות: האחת, הסדר מבוסס על תוכנית טראמפ שלצורך ביצועה בשטח תעבור שינויים והתאמות במו"מ בין הצדדים שיהיה ממושך למדי, ואורכו הוא פונקציה של הנחישות הישראלית והסבלנות האמריקנית. עם זאת, עיקרי התוכנית מאפשרים ומחייבים התקדמות בשלבים עם תהליך המימוש שחייב להתחיל ללא דיחוי. לחץ האירועים הוא גורם משכנע מן המעלה הראשונה בתהליך המו"מ עצמו ובתהליכי ההשלמה המתלווים ליישום בשני הצדדים. השנייה, הסדר חד-צדדי בתמיכת טראמפ, אם יתברר בחודשים הקרובים - דבר שנראה בעיני על סמך ניסיון העבר מעשי יותר מן האפשרות הראשונה - שהפלשתינים ממשיכים בסרבנותם, מתוך שאינם מבינים שהפור בשאלת ארץ-ישראל המערבית נפל. מה שניתן וצריך לעשות עתה הוא לקרב ככל האפשר בין עמדות הצדדים, בטרם יכּפה על שניהם (למרבית האירוניה) פתרון אוטומטי, שהוא פרי הדינמיקה הטבעית של החיים.
ללא קשר לדרך המדויקת שתוגשם בסופו של התהליך המתפתח, כל ההחלטות הקריטיות, תאורטית ומעשית, חייבות ליפול לפני בחירות 2020 בארה"ב, בגלל אי-היציבות הפוליטית של שתי המדינות - ארה"ב וישראל. טראמפ הקצה בתוכנית לפלשתינים פרק זמן של 4 שנים להסתגל ולהשתלב בתוכנית. לדעתי נשענת קביעה זו על הנחה אופטימית אבל סבירה שיזכה בבחירות 2020 לתקופת כהונה שניה. משמעות הדבר היא שכשנה לפני תום כהונתו השנייה, יוכל לסגור, מעמדה של כוח, את פרטי היישום ככל שאלה לא יהיו סגורים או מיושמים במועדים מוקדמים יותר. אל לישראל להמתין להיווצרות מציאות זו משום שהיא עתירת סיכונים ואי-ודאויות; יפה שעה אחת ואפילו שעתיים קודם. האפשרות של מהפכים ברשות הפלשתינית ובירדן מחזקים בעיני תובנה זו עוד יותר. ככל שהתהליכים מהירים ומשמעותיים יותר, אין לגרור לקלחת "זנבות" של אי-ניצול שעות כושר מן העבר. יש בכך מכשלות רבות ותוספת סיבוכים וסיכונים.
לאחר פרסום תוכנית טראמפ, עוצבה לצידה גם מסגרת המאבק הפוליטי החיצוני והבינלאומי. לסגירת דרושות פעולות משלימות כגון הקפאת סמכותו ויכולתו של בית הדין הבינלאומי להפריע לתהליך, וכך גם בעניין מוסדות האו"ם. לשני הדברים דרושה תמיכה אמריקנית ועדיף לנצלה בטווח הקצר ולא בסמוך לבחירות בארה"ב.
המאבק הפוליטי בישראל חוזר למסגרת הפנימית ולוויכוחי הסרק בשאלה מהי מדינה פלשתינית אחרי תוכנית טראמפ ועד כמה זקוקה ישראל לייצור פוליטי כזה בתחומי ארץ-ישראל המערבית. יש בהחלט לחדד שאלות אלה ולהכריע בהן אחת ולתמיד בבחירות הקרובות. את תוצאות הבחירות צריך יהיה לגבות בצעדי חקיקה משלימים הן ברמה העקרונית והן ברמה המגדירה את יחסי הגומלין בין רשויות הממשל בישראל. הואיל ועיקרי הוויכוח נעוצים בשאלה:
מה מסכן יותר את ישראל כמדינה יהודית, ריבונות ביטחונית ומדינית בשטחי ארץ ישראל המערבית עם ריכוזים ערביים אוטונומיים או היפרדות פיזית כביכול מהערבים (אפשרות שאני כופר ביכולת לממשה הלכה למעשה) ויצירת אופציה למדינת אויב אקטיביסטית בתחומי ארץ ישראל המערבית. בעיני התשובה ברורה מאליה, במיוחד על-רקע הניסיון העזתי הכושל. שאלת מעמדם האזרחי של ערביי איו"ש ועזה משנית בחשיבותה לשאלה הקודמת. איומי האפרטהייד הנשמעים מקיצוני השמאל מעדים בדרך כלל על כך שאין הם מבינים מהו אפרטהייד. החלטות האו"ם וועידת דרבן בנושא זה, לא היו אלא חלק מהמאבק הערבי-פלשתיני לדה-לגיטימציה של ישראל ואיננו צריכים לראות באותם פרסומים נפסדים מדריך להחלטות שעלינו לקבל כמדינה ריבונית.
גם שאלת היחסים עם ירדן איננה חמורה כפי שמנסים להציגה יריבי התוכנית, שהם גם יריבי הריבונות היהודית על ארץ ישראל המערבית. אפשר מאוד שפרסום תוכנית טראמפ ותגובת ירדן, מעלה מחדש על סדר היום את הצורך המסתמן כבר זמן רב לבחון מחדש את יחסי ישראל עם ירדן. אינני מדבר רק על המציאות העלובה של הסכם השלום שעשה רבין עם המלך חוסיין. יחסים בלתי פורמליים ומוסווים היו לנו עם ירדן גם ללא הסכם השלום, משום שהיו אינטרס ירדני בראש וראשונה. הם נותרו כאלה גם כיום, חרף ניסיונות המלך הירדני להתעלם מכך. ברור שהמלך חושש שמהלכי שינוי אלה יחזירו את הדיון בזמן לימי המנדט הבריטי, שהרי כל קיומה של ירדן מושתת על הפרת כתב המנדט ע"י בריטניה והקצאת 77% משטח המנדט למדינה ערבית בארץ ישראל שלמעלה מ-70% מאזרחיה הם פלשתינים.
עתה, משנעים התהליכים ההיסטוריים קדימה, אין שום סיבה או צידוק להתעלם משיקולים אלה, במסגרת הסדרה רחבה של חלוקת ארץ ישראל בין התנועה הלאומית הערבית - פלשתינית או מתחזה לכזו - לבין התנועה הלאומית היהודית. אם הפלשתינים הם שכנים "מעתה ועד עולם", ירדן קל וחומר כזו, יהיה הממשל בה אשר יהיה. מדינה ריבונית אינה פותרת בעיות גיאו-אסטרטגיות מעכשיו לעכשיו, הגיע הזמן להשתחרר מהגלותיות ומשאלות סרק מהסוג ה"לעולם תאכל חרב"? בעולם שהשימוש באלימות נחשב בו לגיטימי, מדינה ריבונית חייבת להיות מוכנה תמיד להגן על זכויותיה, לרבות בכוח הזרוע. מי שאינו מוכן לכך, מוזמן לחזור לאיימי האנטישמיות האירופית.
בדיון על ירדן, שאלה קריטית היא מה תהיה עמדת ישראל במקרה של נפילת בית המלוכה ההאשמי, שהשראת פלישת כוח זר לממלכה, או בהשפעת הפיכה פנימית ובוודאי כיצד תגיב ישראל במקרה שירדן תבטל את הסכם השלום, מתוך תקוות-שווא שכך תינצל מציפורני
ארדואן, אירן או האיסלאם הקיצוני לפלגיו. לדידי, כהשלמה לתוכנית טראמפ, ישראל חייבת לאמץ עמדה לפיה ירדן היא המדינה הפלשתינית. הקמתה הייתה חלק מתהליך חלוקת הארץ בין התנועות הלאומיות היהודית והערבית. חלוקה זו היא היחידה האפשרית מבחינת ישראל, בכדי שתיוותר עם גבולות ביטחון מינימליים. כל מה שעושה תוכנית טראמפ הוא תיקון עיוותים שנוצרו בשטח ובתודעה הבינלאומית לגבי הפתרון המקורי שיזמה הצהרת בלפור. במקום שירדן תנהל מאבק נגד תוכנית טראמפ שדינו להיכשל, מוטב לה להיכנס להדברות עם ישראל, בתמיכת המדינות הערביות המתונות, ליישוב הסדר הבי-לטרלי בין שתי המדינות, תוך שת"פ לגרימת נזק הדדי מינימלי לשני הצדדים. רק כך ניתן להבין את השלמתה של ישראל עם שליטת ירדן על 77% משטח המנדט הבריטי; זו פשרה מרחיקת-לכת, שהמדינה חוזרת ומאשררת כחלק מהתהליך המקורי השלם. כל השאלות של תנועה, גדרות, בקרת גבולות וכו' ניתנות לפתרון של רצון טוב בין הצדדים, לאחר השלמה ערבית עם זכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו. בעיני, אין מנוס שבמוקדם או במאוחר יווצר קשר בין האוטונומיה החדשה לבין ירדן, והוא שישלים את הפתרון הערבי-פלשתיני המתבקש מהמציאות הדמוגרפית הקיימת. אולם, אין לדחוק את הקץ ויש להתקדם על מפת דרכים מתונה לקראת הסדר דו-צדדי כולל, שעשוי להסתיים גם בפדרציה ישראלית-ירדנית.
להערכתי, ביסוד התשריט של תוכנית טראמפ עומדת חשיבה דוגמת הנ"ל מתוך הבנה שאין בילתה ומתוך הנחה שיישומה בבת-אחת או במהלך אחד שלם איננו אפשרי. עם זאת, הדינמיקה של הריאליזם הפוליטי, תגיע אליו במוקדם או במאוחר יותר ותשנה נתוני יסוד כך שהדבר יתאפשר. עד כה שום דבר לא ניתן לעם היהודי במתנה. אפילו כשהובטחה לו ארץ זבת חלב ודבש על-ידי בורא העולם, היה עליו להילחם עליה ומלחמותיו אלו נמשכו דורות. העם היהודי יכול לעזור לעצמו, אבל גם להרע והוכיח זאת רבות בעבר. ניסיון להתעלם מ-120 שנות המאבק המודרני בסכסוך התקומה הציונית ומ-72 השנים בקרוב שבין החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, תוך קיפוח משווע של העם היהודי למצב בו אנו עומדים עתה, יהיה שוב בגדר "מצעד האיוולת היהודי" חדש ומיותר.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
