כל מי שרגיל להתפלל במניין חווה את הקושי שבסגירת בית הכנסת וביטול התפילה בציבור וכל אחד מגיב בדרכו. איני יכול לדבר בשם כולם אבל באופן אישי הבנתי שהמציאות הזאת מעמידה את כולנו במבחן לא פשוט.

המושג 'מסירות נפש' מתפרש אצלנו כוויתור על החיים הגשמיים לטובת חיים רוחניים ויש לפירוש זה יסוד היסטורי מוצק כידוע. אלא שמאחורי הוויתור על החיים הגשמיים מסתתר ויתור יותר עמוק שהוא ויתור מודע על הרצון הטבעי שלי - לחיות בעולם הזה - לטובת רצון של ישות אחרת, נעלה מהישות שלי, שאשמור על דבקות בה גם במחיר של ויתור על החיים הגשמיים. כך נהגו יהודים לאורך הדורות וזה ידוע. כיום ב"ה אנחנו חיים בעולם שבו לא נדרשת מאיתנו מסירות נפש מהסוג הזה, איש לא מעמיד אותנו בפני בחירה בין חיים גשמיים ובין דבקות בבורא יתברך. אדרבה, כיום לכאורה אפשר לשמור על דבקות בה' בלי כל הפרעה, אבל לפעמים מתברר שזה המוקש הכי מסוכן.

ראשית מפני שבהעדר התנגדות יותר קל להיסחף בפיתויים מזדמנים וכאלה לא חסרים. ושנית אנחנו עלולים להתרגל כל כך לפעולות מסוימות שעניינן עבודת ה' עד שההרגל מכהה את חושינו ולא שמים לב שעברנו לעבוד את ההרגלים, שהם אומנם טובים אבל לא עבודה, לא באמת עבודת ה'. ספר ויקרא כולו מדבר ישירות על עבודת ה' ופרשת השבוע שהיא השנייה בחומש הזה פותחת בציווי הבא (ויקרא ו): [ב] צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. בפנימיות, המזבח מייצג את הלב של היהודי שצריך לבעור תמיד, בכל הנסיבות, בימים שטוב לו וגם בימים אחרים, צריך לבעור בשאיפה כלפי מעלה.

האש שיקדה על המזבח ירדה מלמעלה, ככתוב בפרשה הבאה (סוף פרק ט) וכך גם אש הקודש בליבו של יהודי, היא מובנית באישיותו, ככה הקב"ה ברא אותנו. אבל זה לא מספיק, כי כמו שלומדים חז"ל מפסוק בתחילת הפרשה הקודמת ומובא במפרשים: אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצווה להביא מן ההדיוט. בעבודה שלנו זה אומר שליהודי אסור להסתפק ביהדות המובנית, התורשתית שלו, עליו להתאמץ לבנות את יהדותו האישית בכוחות עצמו, בהתאם לכוחות ולכשרונות שבהם חנן אותו הקב"ה. ופרשת השבוע אומרת לנו שעל זה צריך לעבוד תמיד, יום יום, קודם כל לשמור שלא תכבה חלילה אש הקודש שבלבו ואחר כך להתאמץ להגביר אותה מיום ליום. עבודה קשה, עבודת ה'.

מסירת הרצון לה'

ואיך עושים את זה, מה התהליך? הנה הפסוק: [ה] וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. האש כבר הייתה שם, היא הרי ירדה מהשמים, אבל חייבים להוסיף עצים בכל בוקר. אח"כ לערוך את העולה, שזה אומר להזכיר לעצמנו שהתכלית היא להעלות את עצמנו כלפי מעלה - מקביל לתפילת שחרית בימינו, והשלב האחרון זה לצאת לעמל היום, פרנסה וכו' שזה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים, לעבוד לפרנסתנו אבל לזכור תמיד את התכלית של העלייה בקודש. עד כאן. למי שמתענין זה נשמע לא רע, אלא שבהתמדה הזאת טמונה סכנה של התמכרות להרגלים. אומנם הרגלים קדושים כנ"ל, אבל חסרה עבודה, עבודת ה'.

ואכן זה מה שקרה במהלך הדורות, התמכרו לצד הטכני של עבודת הקורבנות והזניחו לגמרי את עבודת ה'. על זה צועק הנביא ירמיה בהפטרה של פרשת השבוע (פרק ז): [כב] כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה, וָזָבַח. [כג] כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי--וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם; וַהֲלַכְתֶּם, בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם, לְמַעַן, יִיטַב לָכֶם. התכלית של הזבחים אומר הנביא, היא וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים. בלי לחתור לתכלית הזאת אתם סתם שוחטים בהמות (או מתפללים). ומה המבחן לדעת אם אכן עובדים את אלוקים - כשיודעים אותו ונוהגים כמוהו, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי--כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-ה'.

כתוצאה מהקורונה נקלענו למציאות שנראית לנו תקדימית למרות שכבר היו דברים מעולם בהיסטוריה שלנו, סגירת בתי כנסת וביטול תפילה במנין. כל מי שרגיל להתפלל במנין חווה את הקושי שבסגירת בית הכנסת וביטול התפילה בציבור וכל אחד מגיב בדרכו. איני יכול לדבר בשם כולם אבל באופן אישי הבנתי שהמציאות הזאת מעמידה את כולנו במבחן לא פשוט; קודם כל בשמירת זמני התפילה והלימוד כשלא מחויבים להספיק למנין. בנוסף זה גם מבחן למידת הריכוז בתפילה וכמה זמן מקדישים לעניין הזה כשמושבתים כמעט לגמרי מעבודה גשמית. נראה לי שהציפיה היא שנתאמץ מאוד ובזכות שבירת ההרגלים שנכפתה עלינו נצליח להעמיק יותר בעבודת ה'.

עד אשר נזכה, ובימים אלו ממש, לקיום היעוד שקוראים בהפטרת השבת שלפני פסח (מלאכי ג): [ד] וְעָרְבָה, לַה', מִנְחַת יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם--כִּימֵי עוֹלָם, וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת. הנביא מביא גם תזכורת לעוולות שבגינן באו עלינו הצרות: [ה] וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם, לַמִּשְׁפָּט, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים, וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר; וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי-גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי--אָמַר, ה' צְבָאוֹת. ובסוף ההפטרה מגיעים לתכלית: [כב] זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. [כג] הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם ה', הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. כי באמת הגיע כבר הזמן.