1. הסגנון. אביחי מנדלבליט מינה את עצמו למתלונן, לעד, לחוקר, לתובע, לשופט ולתליין. הוא טוען שדן אלדד אינו מתאים להיות ממלא-מקום פרקליט המדינה, הוא מספר כיצד מעשיו של אלדד מוכיחים את צדקת טענתו, הוא בודק האם יש ממש במיוחס לאלדד, הוא מאשים אותו ב"כשלים ערכיים, מקצועיים וניהוליים", הוא קובע שלפיכך אינו ראוי להמשיך בתפקידו, הוא מודיע שלא יגן בבג"ץ על מינויו, ולקינוח - הוא מוציא את כל זה לידיעת הציבור כולו.

בואו נניח, כמובן רק לשם הקצנה לצורך הדיון, שאלדד היה חשוד חלילה בעבירות על ביטחון המדינה או בתחום היחסים הבין-אישיים. ובואו נניח שמנדלבליט הוא שהיה העד לחשדות אלו. הרי ברור שהיה עליו לפנות למשטרה, להורות לה לחקור ולפסול את עצמו מכל נגיעה נוספת בנושא. בואו נניח, שוב לשם הדיון בלבד, שאלדד היה חשוד חלילה בעבירות משמעת. ובואו נניח שמנדלבליט היה המתלונן. הרי ברור שהיה עליו לפנות לנציבות שירות המדינה, להורות לה לחקור ולפסול את עצמו מכל נגיעה נוספת בנושא.

במקום זאת, כאשר בפועל יש לו "רק" טענות ערכיות, מקצועיות וניהוליות - מנדלבליט הוא הכל בכל מכל כל. ואולי החמור ביותר: הוא עורך לאלדד משפט שדה לעיני כל אזרחי ישראל - חוץ מאחד: ה"נאשם". אלדד שומע על ההאשמות הקשות נגדו רק בדיעבד, אחרי שדובר משרד המשפטים מוציא לכל העולם ואשתו את המכתב של מנדלבליט לנציב שירות המדינה, דניאל הרשקוביץ. אין צורך לומר, שאלדד לא קיבל את האפשרות להתגונן, אלא רק להגיב בדיעבד. צריך להמשיך ולהסביר עד כמה זה חמור? עד כמה זה נוגד נורמות יסוד של ניהול תקין? של יחסי אנוש בסיסיים? של ערכי היהדות?

2. העיתוי. הבה נשער שמנדלבליט צודק בכל טענותיו. הרי אפילו בנימין נתניהו ובני גנץ הסכימו, שמשבר הקורונה איננו הזמן לבצע מינויים בכירים בשירות המדינה, ושבששת החודשים הקרובים - כל מי שבתפקיד כלשהו, נשאר בו (למעט מנכ"לי המשרדים). כאשר ישראל מתמודדת עם סכנת חיים ועם משק הגולש למיתון חריף והרסני, הדבר האחרון שמעניין אותנו הוא מי יהיה ממלא-מקום פרקליט המדינה למשך עוד שלושה-ארבעה-חמישה חודשים. זה גם אמור להיות הדבר האחרון שמעסיק את היועץ המשפטי וצוותו.

נכון, המינוי הזמני של אלדד מסתיים בשבוע הבא. אז מה? מאריכים אותו. זו זכותו של הדרג המדיני, ובעיתוי הנוכחי - זוהי חובתו. להתעסק כמה שפחות בכל מה שאיננו נוגע להצלת נפשות ולהצלת המשק. אפילו אם אלדד הוא אסון מהלך, העיסוק בו הוא הסחת דעת פסולה. אלא אם כן יש כאן מניעים זרים.

3. התוכן. אין לנו שום דרך לדעת האם יש ממש בטענותיו של מנדלבליט כלפי אלדד. מה שברור, חייבת להיעשות בדיקה שלהן לאלתר, משום שיש פה בדיוק שתי אפשרויות. או שאלדד אכן שיקר למנדלבליט ומנהל את הפרקליטות בצורה שערורייתית, או שמנדלבליט מנפח ואולי אפילו מכזב. את סימן השאלה הזה אסור להשאיר תלוי באוויר.

במצב נורמלי, שר המשפטים הוא שצריך היה למנות בודק חיצוני - מן הסתם שופט בדימוס של בית המשפט העליון - ולבקש ממנו להגיש את ממצאיו בכל המהירות האפשרית. אבל אמיר אוחנה לא יכול לעשות זאת, משום שהוא לחלוטין בצד של אלדד ולחלוטין נגד מנדלבליט - ולכן כל מהלך שלו ייראה מוטה. ומובן שבנימין נתניהו לא יכול להתערב מול מי שחתום על כתב האישום נגדו. אם לאוחנה ונתניהו באמת היה אכפת, הם היו מעבירים לשר אחר - נניח גלעד ארדן - את הסמכות למנות את הבודק ולקבל את ממצאיו. אבל האם באמת אכפת להם, או שהם נהנים לראות את הפרקליטות טורפת את עצמה? זו הייתה שאלה רטורית.

4. ההקשר. בדיקה שכזאת לא תוכל להתחמק מן ההקשר הרחב: האם מנדלבליט מנסה לסלק את אלדד בגלל פרשת הרפז? הבה ונזכור, כי עובדים רבים העומדים בפני פיטורים טוענים, כי מדובר בהתנכלות משום שהם חשפו ליקויים, בעיות, אי-סדרים ואפילו שחיתויות. יש גם מקרים בהם עובדים מתחילים בכוונה לעסוק בכל מיני נושאים רגישים, כדי להכין לעצמם את הטענה הזאת אם ייעשה ניסיון לפטר אותם. אני לא אומר שזה מה שקורה כאן, כי אנחנו באמת לא יודעים; ולכן צריך לבדוק.

אם יימצא שאלדד אינו דובר אמת, או שהוא נכנס בכוונה שוב לפרשת הרפז כדי לבצר את תפקידו - עליו ללכת הביתה ומיד. אם יימצא שאלדד דובר אמת, יהיה לכל הפחות צל כבד על המשך כהונתו של מנדלבליט, משום שלכאורה הוא פעל מתוך שיקולים זרים, הסתיר אותם מעיני הציבור ואולי אף הכפיש את אלדד על לא עוול בכפו. אבל הכל תלוי בשאלה האם מישהו יבדוק מה באמת התרחש ומתרחש בצמרת הפרקליטות. לא הייתי מהמר על כך.

5. הפרשה. פרשת הרפז היא ממש לא הקורונה של צה"ל והפרקליטות, אך דומה שהיא שפעת: מגיעה שוב ושוב, במחזוריות עונתית, בדרגות חומרה שונות, ואי-אפשר להיפטר ממנה. קצת קשה להאמין, אבל הפרשה הזאת התחוללה לפני עשור - והנה אנחנו שוב עוסקים בה. ואולי בצורה מוזרה-משהו, במקום להיזכר בהתנהלותו הפסולה של גבי אשכנזי ערב כניסתו לתפקיד שר הביטחון, המוקד הוא אביחי מנדלבליט.

יואב יצחק חשף ב-News1, כי קיימות שלוש הקלטות של שיחות בין מנדלבליט לבין אשכנזי ומי שהיה ראש לשכתו, ארז וינר, שתוכנן לא פורסם במלואו. ההקלטות הללו הן המוכיחות האם מנדלבליט אכן שיבש את החקירה בפרשה, כפי שנחשד בזמנו, או לא. לכאורה, הדרך הטובה ביותר היא לפרסם אותן. איש אינו טוען שיש בהן סודות מדינה. אז למה לא מפרסמים? כי גם מנדלבליט וגם הפרקליטות מתנגדים בתוקף, בין היתר בטענה שהתקדים הזה יגרום לכך שהרמטכ"ל ובכירי צה"ל לא יוכלו לשוחח בצורה חופשית.

אי-אפשר לבטל כלאחר יד את הטענה הזאת, אך דומה שבמקרה הנוכחי - אין מנוס מן הפרסום. הפרשה הזאת הלכה רחוק מדי ומבעבעת זמן רב מדי ומציפה ארס מר מדי. עשר שנים אחרי שהתפוצצה, היא מרעילה את צמרת מערכות אכיפת החוק. הגיע הזמן לשים לה קץ, ושאלת מעשיו של מנדלבליט היא האחרונה שנותרה פתוחה. ואם בדרך אגב התוצאה תהיה שרמטכ"ל עתידי לא ידבר בצורה העלולה להיחשב לפלילית - זהו רווח בכלל לא רע.

6. הלקחים. שורש הרע של כל סאגת (או פארסת) מינוי ממלא-מקום פרקליט המדינה, הוא בכפל התפקידים של היועץ המשפטי לממשלה וראש התביעה הכללית; ובמבט רחב יותר - בשיטת המינויים הבכירים. הכל התחיל בכך שמנדלבליט ביקש לכפות על אוחנה למנות את מומי למברגר, אוחנה סירב, השניים התקוטטו ואוחנה מינה את אלדד על אפו ועל חמתו של מנדלבליט. הלה טוען, כי יש למנות ועדת איתור בראשותו, ואין לסטות מהמלצותיה.

אם היועץ וראש התביעה היו שני אנשים נפרדים, ליועץ לא הייתה נגיעה למינוי ראש התביעה ולהפך, הם לא היו צריכים לעבוד בצורה צמודה והיחסים ביניהם לא היו בעלי חשיבות של ממש. בקיצור: לא היינו מקבלים את ההתנהלות המבישה של כל המעורבים בארבעת החודשים האחרונים. יש המון סיבות טובות לפצל את התפקידים, אין אף סיבה טובה אחת להותיר אותם מאוחדים, והנה קיבלנו עוד נימוק.

מנדלבליט דורש למנות-למעשה את פרקליט המדינה, כי זו כאמור צורת המינוי המקובלת: ועדת איתור. לוועדות הללו יש נטייה "להמליץ" לשר על מועמד אחד ויחיד - האיש המקובל על המערכת. כך הפקידים כופים על הדרג הנבחר את מי שמתאים להם, גם אם אינו מתאים לנבחר הציבור. כך הפקידים מנציחים את שלטונם, יהא השר אשר יהא. כך הפקידים מונעים שיבוא מישהו מבחוץ, שעלול לטלטל את הספינה שעל סיפונה הם יושבים לבטח.

ההסכם הקואליציוני רומז לכך שהממשלה הבאה עשויה לשנות את השיטה: צוות קווי היסוד "יגבש כללים לביצוע מינויים בכירים בשירות הציבורי הטעונים אישור ממשלה". אם רוצים להמשיך בשיטת הקיימת, לא צריך לגבש כללים. ייתכן שהממשלה החדשה תחליט סוף-סוף לעבור למתכונת של מינויים באישור ועדת גולדברג או מנגנון דומה. אולי מנדלבליט חושש (גם) מזה ורוצה להציב את האיש שלו בתפקיד ממלא-מקום פרקליט המדינה, כדי שהממשלה תתקשה להזיז אותו משם. אז כמו בנושא כפל התפקידים, גם כאן יש לנו עוד הוכחה מדוע חייבים לשנות את השיטה.