לאחר שנים ארוכות בהן אחוז ההשתתפות בבחירות הכלליות במדינת ישראל, היה מן הגבוהים בעולם הדמוקרטי, בשיעורי השתתפות של 85%-80%, חלה בעשור האחרון ירידה הדרגתית העומדת להגיע על-פי התחזיות ל- 65% השתתפות בלבד ואולי אף פחות מזה.
שיעור השתתפות גבוה בבחירות במרוצת השנים הביע את האמון אותו חש הציבור בדמוקרטיה הישראלית ואפיין חברה דינמית שהצטיינה באכפתיות ובסולידריות הדדית.
הירידה הדרסטית באחוז המשתתפים בבחירות משקפת הלכי רוח מסוכנים של ניכור, אדישות, ואובדן אמון בשיטה הדמוקרטית, המערערים את הדמוקרטיה יותר מכל אידיאולוגיה כזו או אחרת.
קיימות סיבות רבות לאכזבה המתמשכת מן המשטר הדמוקרטי, המאפיינת ביתר שאת את מערכת הבחירות הנוכחית. יתכן כי הציבור עייף מהמאבקים האידיאולוגים וגם מחלתו הטראגית של מנהיג אהוב שנהנה ממעמד ציבורי איתן שלא ידענו כמותו מאז דוד בן-גוריון, גרמה לאכזבה וליאוש. אולם ניתן לחשוב על סיבות נוספות כדי להסביר את התופעה שהחלה לפני כעשר שנים, ועומדת להגיע כנראה לשיא מסוכן בבחירות הקרובות.
ראשית, כל האסון המגוחך של שינוי שיטת הבחירות שתפרו לנו לפני כעשור חבורת "מהנדסי המשפט", שלאחר קמפיין תקשורתי אגרסיבי הביאו עלינו שיטה אבסורדית לבחירה ישירה של ראש ממשלה שחיבלה בשיטה הפוליטית ללא תקנה.
המפלגות הגדולות, שהינן אבן יסוד לכל שיטה דמוקרטית, נחלשו באופן קשה, כנראה ללא יכולת להשתקם מן המשבר שגרמה אותה שיטה, גם לאחר שבוטלה. על-כך כבר נאמר כי מאה חכמים לא יצליחו לתקן מה שטיפש אחד הצליח לעולל, אפילו אם ב"מהנדס משפט" עסקינן.
סיבה אפשרית נוספת, הינה העיסוק המופרז, האובססיבי וחסר האחריות ב"שחיתות" במערכת הפוליטית. אין ספק כי קיימת שחיתות במערכת הפוליטית במדינת ישראל, כמו במקומות אחרים בעולם ויש להילחם ולעוקרה מן השורש. אולם מעט פרופורציה לא תזיק. הנשיא ברק כבר אמר כי ישראל איננה מושחתת יותר מכל מדינה מערבית אחרת.
אין במאבק בשחיתות כדי להסביר את ההיסטריה הציבורית שאחזה במערכות התביעה, החקירה ובעיקר בתקשורת בחקירות ציבוריות כגון פרשת "בר-און חברון" או פרשת "האי היווני" אשר הביאו את המערכת הפוליטית כמעט לשיתוק, ונטעו בציבור הלכי רוח של חוסר אמון מוחלט במערכת הפוליטית.
במבט לאחור, דומה כי פרשיות אלה היו לכל היותר בתחום האפור או בתחום האתי, בוודאי שלא בתחום הפלילי, והן לא הצדיקו את האובססיה לה נתפסו מערכות המשפט, החקירה והתקשורת.
הסקנדלים הציבוריים, ההאשמות הפליליות המופרכות, ההשמצות, והעיסוק התקשורתי במשך חודשים ארוכים, וניטרול המערכת השלטונית, לא היו מוצדקים משום בחינה ובודאי שנזקן רב על תועלתן.
הציבור נשבה בסופו של דבר בהלך הרוח התקשורתי, לפיו "אין עשן בלי אש", ושוכנע כי מנהיגיו מושחתים, עבריינים ונהנתנים.
כמובן שכאשר מסר כזה מחלחל לאורך שנים, התוצאה הינה אובדן האמון במערכת הפוליטית, כפי שמתבטא בירידה המסוכנת באכפתיות הציבורית וברצון ובאמונה להשפיע על גורל העם והמדינה.
אין לחברה הישראלית את הלוקסוס לקבל אדישות וחוסר אכפתיות מסוכנים אלו כגזירה משמיים, ועל כל המפלגות לעשות מאמץ עילאי על-מנת להחזיר את האמון הציבורי במערכת הפוליטית כפי שהיה מקובל בישראל במשך עשרות שנים.
