לטליבאן יש עיניים ואוזניים בכל מקום – למדו כמה מורים בערים שנפלו בידי הארגון במהלך המתקפה המובילה אותו להשתלטות על אפגניסטן. מורה אחת במחוז באלקן שבמזרח המדינה הרימה את הבורקה וחשפה את פניה לרגע; אחרת העיפה מבט בפלאפון שלה. עד מהרה הגיעה האזהרה של הארגון דרך אחד מזקני האיזור: אם יעשו זאת שוב, הן ייעלמו ואיש לא ימצא אותן. כך עתידים להיראות החיים תחת הארגון, צופה וושינגטון פוסט.

חלק מן המגבלות שהטליבאן החל לאכוף מיד באיזורים שכבש – כיסוי פנים לנשים, זקנים ארוכים לגברים, נוכחות חובה במסגדים – חוזרות אחורה לתקופת שלטונו בשלהי שנות ה-90. אבל מגבלות חדשות מכוונות לטכנולוגיה של המאה ה-21 ולהתקדמות בזכויות נשים. המגבלות חודרות לליבת החיים הפרטיים: הטליבאן אסר לחלוטין להשתמש בסמארטפונים, ובכך הוא מגביל בצורה קשה את התקשורת עם בני משפחה בחו"ל ואת יכולתם של תלמידים להתקשר עם מוריהם על-רקע מגבלות הקורונה.

המעקב הזה מוביל לפרנויה, כאשר כולם חוששים שהם נתונים לו. "אם רווקות משתמשות בסמארטפון, חוקרים אותן על קשרים עם בנים. אם בנים מקשיבים למוזיקה, מרסקים את כרטיס הזיכרון שלהם", אומר אחד התושבים. בחלק מן הקהילות, בעיקר באיזורים הכפריים, עשויות להיות ממילא מגבלות המשקפות את רצונו של הטליבאן, כגון הדרת בנות מבתי הספר. אחרות מקדמות בברכה את הטליבאן מתוך פחד, ואחרות – בשל תסכול על המשטרה המושחתת והצבא הרומס.

נצחונותיו הסוחפים של הטליבאן העמיקו את האסון ההומניטרי באפגניסטן, עוד לפני כיבוש קאבול. 360,000 אפגנים עזבו את בתיהם בשנה, ו-2,000 משפחות מתוכן מצאו מקלט בעיר מאזאר א-שריף שבמחוז באלקן. רבים מתגוררים תחת יריעות פלסטיק בשולי המרכז הכלכלי החשוב המצוי כעת בידי הטליבאן. אחד מהם, קצין המשטרה ניימאט סמאדי, נזכר כיצד עמד על סף המוות בחודש מארס, כאשר היחידה שלו נקלעה למארב של הטליבאן במחוז פריאב הגובל בטג'יקיסטן. עמיתו נורה בידי צלף, סמאדי גרר אותו לרכב והם המתינו עד למחרת בבוקר לחיילים שחילצו אותם. רבים מחבריו נהרגו, והוא ברח למאזאר א-שריף כאשר הטליבאן כבש את הכפר שלו והוא חשש לנקמה בשל תפקידו. אנשי הארגון הורו לתושבי הכפר להרוס בידיהם החשופות את מבני המשטרה והצבא, וגם הפעם שלו נהרס משום שנלחם נגדם.

כמה מן הפליטים מספרים על הדרישות שמציב הטליבאן במטרה למלא את שורותיו: מסרו את בניכם או שלמו את שוויו של לוחם. יש המצטרפים מרצונם; אחרים עושים זאת בשל לחץ בני משפחותיהם החוששים מפני ההשלכות אם יסרבו. מוחמד בֶּאג בן ה-65 סיפר מה עבר עליו בשל דרישות הטליבאן: אחד מבניו ברח לאירן, בן שני, נכה לאחר שנפל מהגג לפני מספר שנים, נאלץ לרדת למחתרת משום שהטליבאן דורש שיתגייס למרות נכותו. בשל כך הוא חושש לחזור לכפרו שבמחוז פריאב, אך גם אין לו ממה להתקיים במאזאר א-שריף משום שהמעסיקים מחפשים אנשים צעירים. "בבוקר אני הולך לשוק כדי לעבוד, ולעיתים קרובות אני חוזר רעב; בשאר היום אני יושב בצל".

נאדר נבידאזה, אב לארבעה ילדים, יושב באוהל הנסמך על קיר בוץ. אשתו יצאה מהאוהל לאחר ששמעה שארגוני סיוע מחלקים אורז; היא חזרה בידיים ריקות. המשפחה ברחה גם היא ממחוז פריאב בחודש יוני לאחר קרב במרכז המחוז, סיפר נביזאדה לפוסט. אנשי הטליבאן גירשו תושבים מבתיהם והשתלטו עליהם, ספגו אש מן החיילים והבתים נהרסו. גופות נערמו במשך ימים בחום הקיץ כאשר אנשי הטליבאן אסרו לקבור אותם, בהפרה בוטה של חוקי האיסלאם. האירוע הטביע חותם עמוק בנפשו של בנו בן השלוש: "אם אני אהיה טנק, אני אהרוג את הטליבאן", אמר לאביו.