וידויו של עורך הארץ

לאלה המכונים בבוז ובהתנשאות "ימנים", ניטלה זה מכבר זכות הבעת הדעה ברוב אמצעי התקשורת שלנו. וכל כך למה? משום שלתקשורת הישראלית, להבדיל מהמקובל בעולם, יש אג'נדה משלה, וזכות הדיבור ניתנת רק לאלה התומכים בה. לפיכך, התקשורת הישראלית, כתובה ואלקטרונית כאחד, אינה מתנהלת על-פי קודים מקצועיים המחייבים לחשוף ללא מורא וללא משוא פנים את העובדות שזכותו של הציבור לדעת. בישראל, זכות הציבור לדעת היא סיסמא ריקה, משום שהחשיפה היא תמיד על תנאי, האם היא משרתת את האג'נדה או עלולה חלילה לפגוע בה. למשל, אם מתקיימת הפגנה המשרתת את האג'נדה משתתפים בה מאות אלפים, ואם היא נגדה רק רבבות. לכן חוטאים רבים מהעיתונאים שלנו בעירוב דעה בידיעה, כאשר את דעתם הלגיטימית מותר להם להביע רק במאמר, וגם שם עליהם להקפיד לכתוב רק אמת.

כל הדיוט יודע כי התקשורת היא עסק כלכלי, וכדי להרוויח החמצן שלה הוא הרייטינג, ולכן באג'נדה שלה מעורבת גם תאוות הבצע, לפיכך, גם מסיבה זאת יש להתייחס לכל המתפרסם בעירבון מוגבל.

התקשורת שלנו לוקה בחולי נוסף: היא אינה כלב השמירה של הדמוקרטיה, אלא כלב השמירה של האג'נדה שלה, בעברית קלה, של תפיסת העולם שלה. כמו במקרה המגונה בו חמס אריאל שרון את קולות הימין והסגירם לשמאל. בכל מדינה דמוקרטית אחרת היה כלב השמירה נובח בקולי קולות ומרעיש עולמות, ואם היו מתעלמים ממנו, הוא היה נושך את הגנב עד זוב דם. אך לא אצלנו, כאן רק כשכשו הפודלים בזנבם.

זאת ועוד, למעט קומץ בטל בשישים של עיתונאים ופרשנים יחידי סגולה מן הימין, המשמשים עלה תאנה לכיסוי ערוותם של העורכים המכונים בעגה המקצועית "שומרי השער" (gate keepers) רק לאותם בודדים הם מאפשרים להתבטא, וכך הם נושאים לשווא את סיסמת האובייקטיביות והשמירה על איזון עיתונאי.

בנוסף לסתימת פיותיהם של דוברי הימין, אסור להם תכלית האיסור למתוח בקורת על "השפויים" ולומר להם "אמרנו לכם". כאשר מעשי ידיו של השמאל טובעים בים, כמו בפירותיו הבאושים של הסכם אוסלו האומלל, נצחונו של החמאס בבחירות, מבול הקסאמים הניתך על שדרות הודות להינתקות, ציר פילדלפי שהפך לאוטוסטראדה להברחת אמל"ח, ושגיאות אוויליות נוספות, שהמכנה המשותף לכולן הוא הבלגה, הכלה, ויתורים, ונסיגות, שאלה שעודדו אותם בעבר היו מעדיפים שנשכח את הבליהם.

בקורת על טעויות קריטיות שכאלה היוצאת מפיהם של אנשי הימין, זוכה תמיד למנות גדושות של דברי לעג ונאצה ממקלדותיהם של הפרשנים היהירים שבויי האג'נדה, שלעולם אינם טועים.

אולם לא לעולם חוסן: לעיתים נדירות מגיע רגע של אמת, בו נאמרים הדברים הללו מפורשות מפי הגבורה, מפיו של הנחתום המעיד על עיסתו, כמו וידויו המפתיע של אחד מבכירי הגילדה, עורך הארץ דייויד לנדאו, שגילה בכנס "עת רצון - חשבון נפש ישראלי ערב יום הכיפורים". וכך אמר עורך "העיתון לאנשים חושבים" : "אני כעורך עיתון הארץ, אומר כן. עיתון הארץ תמך בהינתקות, ואנחנו סברנו שכדי להפסיק את השחיתות הגדולה של המשך הכיבוש בעזה, אפשר להעלים עין משחיתות קטנה". כך הוא אמר ללא בושה, והצטרף בריש גלי לעמיתו אמנון אברמוביץ', מטפח שיטת האתרוג. שניהם הודו כי זכותו של הציבור לא לדעת את שחיתויותיו של שרון ובניו, בתנאי שהוא מגשים את אג'נדת ההינתקות וההתכנסות. אותה תקשורת מגוייסת ממשיכה בסורה גם בימים אלה, לפי הכלל שזכותו של הציבור לא לדעת גם על עסקיו המפוקפקים של אהוד אולמרט, הנחשפים ללא מורא ומשוא פנים רק ב"מחלקה ראשונה", וזוכים לפרסום מזערי באמצעי תקשורת אחרים, בחריקת שיניים של העורכים, כשהם מבינים שאינם יכולים להמשיך עוד במלאכת ההתעלמות והטיוח.

כתיבה וחתימה טובה, תרתי משמע...